לחלקים קודמים
הם מזדיינים בסוף.
ברור שהם מזדיינים.
האוזניים של ליה עדיין מצלצלות מהסטירה כשנתי מוריד אותה. צלצול מטאפורי, כן? אבל הלחי שלה כואבת. והיא די בטוחה שיש לה סימנים על המותניים ועל התחת, במקומות שבהן חפן אותה והצמיד אותה אליו. המחשבה גורמת לה לקמט את מצחה.
נתי כעס עליה. וקינא לה. וסטר לה.
וכל זה היה... הרבה מאוד. ליה בוכה קצת בדרך הביתה, אבל לא בכי רע. בכי של התרגשות. של עונג. אולי משהו דפוק אצלה.
מאוד דפוק. כי היא רוצה לגמור שוב כשהיא במקלחת.
ועדיין, גם בתוך האופוריה המוזרה הזאת, משהו מציק לליה. נתי צריך היה... היא לא בטוחה מה בדיוק. הסטירה גרמה לה לבכות, אבל אלוהים, היא רצתה כל כך לבכות, היא הייתה צריכה כל כך לבכות. וזה היה מעליב, אבל זה היה בשביל ליה. ביותר מדרך אחת. המחשבה גורמת לה לכעוס, אבל גם להרגיש אסירת תודה.
אולי היא לא רוצה לחשוב על זה.
לפחות אמיר לא מנסה אותה שוב. לא היום. מדי פעם, העיניים שלה מרפרפות בחשש קל לטלפון. נתי אמר שהכול יהיה בסדר, וליה... די מאמינה לו. אבל. לא בדיוק? המחשבות מטרידות אותה. לא בא לה להתקשר לגיל, אבל בראשה היא מזמנת את הנערה השנייה כדי שתגיד לה ש-את לא מכירה אותו בכלל, מה את בכלל יודעת עליו ועל החיים שלו, איך את יכולה לאהוב אותו אם את לא מכירה אותו? את מאוהבת במי שאת חושבת שהוא, וליה לא בטוחה איך לענות לטענות האלה. וגיל הדמיונית ממשיכה – איך את יכולה לאהוב מישהו שמכאיב לך כדי לחנך אותך, ו-מה זה השטויות האלה. זאת הנקודה שבה ליה מברכת את עצמה על ההחלטה לא להתקשר לגיל, כי גיל לא תבין למה מה שהם עושים זה נכון. למה היא בוכה, אבל דמעות טובות.
אולי הם צריכים לדבר. הם כנראה צריכים לדבר. הם ידברו. מתישהו.
*
יום רביעי עובר בצורה כמעט נורמלית. נתי הבהיר מראש שהם לא יוכלו להיפגש היום – הוא צריך לחשוב על מקום מתאים ויש לו עניינים לסדר, אבל הוא התעניין בשלומה וביקש תמונות. ליה עצרה בשירותים כדי להצטלם (יש לה חזייה חדשה שנראית נהדר. הוא כנראה לא ישים לב לזה, אבל היא מצלמת כמה תמונות מכמה זוויות, ואז בוחרת את זאת שהכי מוצאת חן בעיניה), ואחר הצוהריים היא קבעה עם גיל ושי ללכת לעשות שופינג. שי קונה רק ספרים ולגיל אין כסף, כך שהן כנראה פשוט יבהו בדגמים החדשים בזארה ואז ילכו לבית קפה.
נשאר לה רק לשרוד את חגי ואולי להנמיך פרופיל בתולדות...? היא יודעת שנתי אוהב שהיא מאתגרת אותו. אבל מה אם היא הגזימה? אמיר הרי שם לב, ולא בגלל שהיא סיפרה לו או אמרה משהו מפורש. היא פשוט הייתה... פתוחה מדי. קשקשנית מדי. נעצה מבטים מוגזמים מדי. המחשבה על אמיר גורמת לה להתפכח. גם אמיר יהיה בשיעור, ולמרות שנתי הבטיח לטפל בו...
היא לא בטוחה איך זה הולך לקרות. היא לא בטוחה אם זה יכול לקרות. ועד שזה יקרה, היא לא בטוחה שהיא מסוגלת להירגע באמת.
