אם היו עינויים

רציתי לומר לך שבים הרגשתי טרנסצנדנטית. לא זה של היום - זה היה איכסה של ים. אבל בים אחר, במקומות אחרים. וגם אתה גרמת לי להרגיש קצת טרנסצנדנטית. לכן טוב שנעלמת, פנטזיות הרבה יותר אפקטיביות כשאי אפשר לעמת אותן עם המציאות, אבל לא טוב במאה אחוז. טוב בתשעים וחמישה אחוז כזה. אני רוצה להינשא למעלה והלאה על כנפי ציפור או לנסוק ולטבוע עמוק יותר מלוע לווייתן. תראה כמה עמוק. תראה כמה גבוה. תראה אותי. תהיה אני. תפשוט את עורי מעליי ותלבש אותי - והינה הפסקת להיות אתה, כי לא הייתי אומרת או חושבת אליך דברים כאלה. אולי טוב שאני אני ויש לי אינספור נמענים בעולם. אני כל כך ריקה ממבטים פרטיקולריים שמי אני בכלל. 

אני כל הזמן מתלוננת שמזעזע, אבל בימים האחרונים היה כ"כ מזעזע ששקלתי לא פעם ולא פעמיים לחתוך מכאן. וכך שוחחתי לי עם כלמיני אנשים ובכל פעם הייתה בי איזושהי ציפייה להיות... מזועזעת מעצמי באמצעותם, אבל הרגשתי רק שוויון נפש. ועוד שוויון נפש. ועוד שוויון נפש. מוקדם יותר הלכתי לים עם חברה וניסיתי למצוא את הדבר ההוא שמצאתי ברודוס ובכרתים ובאילת ופעם או פעמיים בברכה ואפילו בהזדמנות ההיא בחוף אולגה, אבל המים היו חמימים ותפלים וירקרקים ומחוץ למים גם היה חם. צפתי במשך דקות ארוכות והסתכלתי על הרקיע שהיה כחול כמו דם של אמצע היום, והייתי כל כך שלווה שרציתי לדחוף לעצמי אצבע לעין. החברה הכי טובה שהייתה לי אמרה לי פעם שהחיים משעממים, וצריך להשלים עם זה שהם משעממים. וחשבתי... שטוב להגיע לנקודה הזו, שבה כל תנועה למעלה ולמטה היא תנועה של כמה מילימטרים. שטוב להיות קו ישר במוניטור. לא ידעתי שארצה למות. לא ידעתי שזה יהיה הסוף. לא ידעתי שיגמרו לי המילים. 

לחלקים קודמים

אמיר משך אותה הצידה אחרי סיום הלימודים. לליה לא היה כוח להתווכח. לפחות הוא גר קרוב ואחותו הקטנה הייתה בבית. לא שזה שינה משהו. אמיר הוביל אותה לחדר שלו, ואז סגר את הדלת ואמר לה להתפשט.

"אבל אחותך-"

"עתליה עם האף ברובלוקס. נו, את לא רוצה שהיא תבוא להציק לנו פתאום-"

היא מצייתת, והוא מזיין אותה לאט, מנסה לסחוט תגובה, ואז מהר – כשאין תגובה.

"את כבר לא נהנית."

היא רוצה לשאול אותו אם הוא דפוק.

"תסתובבי. אני רוצה שתביאי ביד."

"אמיר-"

"ששש."

היא מסתובבת. ומפסקת רגליים. ולא מתווכחת. אולי כי נוח לה יותר לחשוב שתמיד יש רמה נוספת של כפייה. אם היא תסרב, הוא יוכל לאלץ אותה בכוח וזה תמיד יכול להיות גרוע יותר ובעצם יש לה שליטה בסיטואציה.

"אני צריכה ללכת הביתה," היא חורקת לבסוף. הצפצוף ההוא, מלפני שעתיים, עדיין בוער בזיכרונה בכל פעם שהיא מדמיינת את עצמה נוגעת בילקוט ושולפת את הטלפון.

"אבל רציתי שנהיה ביחד."

אין. הוא באמת דפוק. "אני צריכה לעזור עם התאומות."

אמיר מעווה קלות את פניו. "אז מחר?"

"נראה."

הוא גמר והוא מסופק והוא לא מתעקש. לפחות זה. ליה מתעכבת בשירותים כדי לנקות את עצמה עם מגבת לחה (שאמיר יסביר להורים שלו למה יש בסל הכביסה מגבת מרוחה בנוזלי גוף), ואז חומקת במיאוס מתוך הבית. רק כשהטלפון מצלצל, בדרך לתחנת האוטובוס, היא נתקלת בהודעה שלא נענתה. מנתי. נתי על הקו, והיא מדמיינת אותו מביט בה בכעס כשהוא שואל לאן נעלמה. פאק. אין לה כוח. חרא לה ומגעיל לה ואין לה כוח, אבל אם היא תכעיס אותו—

לא יישאר לה כלום. ובשביל מה בדיוק היא עינתה את עצמה בימים האחרונים.

"ליה."

הזיכרון מתגלגל ונפתח בראשה כמו ערמת דפים מצ'וקמקת, כמו פרח שמחלים מהתייבשות בתוך צנצנת מים ותכף ינבול שוב.

"ליה." שמש אלכסונית זוהרת בתוך עיניו הירוקות. אולי היא לא בסדר בראש, אבל הוא נראה לה פתאום ממש יפה וממש מרוחק. וממש... ממש כועס.

זועמת, היא מפנה את מבטה.

נתי נשמע מעוצבן. בסדר. שיתעצבן. למה בכלל הוא מוציא את הזין אם הוא רוצה "רק לדבר". שילך לחפש. מתחשק לה לזרוק עליו את הטלפון שלה. אבל הטלפון במכנסיים והיא הורידה את המכנסיים ו-

"די. אני לא עושה את זה יותר." ובכל זאת, היא לא זזה.

"אני לא אוהב את הנימה הזאת."

"כן, בסדר. אם לא מתאים לך אתה יכול ללכת." עכשיו הקול שלה נשבר והיא מנסה לעצור את הדמעות.

"אני מבין."

הוא לא מבין כלום.  

היה יום זוועה. העברתי את מחציתו בבירוקרטיה, את מחציתו בלבכות בגלל הבירוקרטיה ואת מחציתו השלישית בלרחם על עצמי כי אני לא יודעת לספור. חוצמיזה, מסתבר שאני הרבה יותר מוצלחת בכתיבת טינופת ממה שחשבתי! (ובאמת, אני יודעת כבר שנים שאני כותבת סמאט מעולה. אבל נראה לי שהגעתי לשפל חדש - או לשיא חדש של filth. אם הייתם מגיבים טובים, הייתי חולקת איתכם, אבל אתם מגיבים פויה, אז אני אשמור את האקסטרות שלי לעצמי). 

חלקים קודמים

טריגרים: אפילו יותר מהרגיל!

למרות שגיל רוצה לדעת מה קרה, לליה ממש אין חשק לספר לה. היא יודעת מה גיל תגיד. זה אונס; גם אם אמרת כן, זה עדיין אונס, וזה אונס גם אם גמרת. וגם אם גמרת - מותר לך להרגיש חרא, מה שהוא עשה זה חתיכת דבר דוחה ואכזרי. וכמובן: את צריכה להתלונן למשטרה, הם יכולים לעצור את אמיר, זה מגיע לו, אני בכלל לא מבינה למה את לא הולכת לנתי, זאת אחריות שלו, שהוא יישא בתוצאות –

בלה בלה בלה בלה.

ליה מסוגלת להריץ את הפסקול הזה טוב מאוד בכוחות עצמה.

למשך זמן מה המחשבות עוזרות לה להתרחק מהתחושה המגעילה שממשיכה ללוות אותה מאז שישי בערב. אמיר לא היה... לגמרי דוחה. הוא כן קרא לה זונה פעם או פעמיים (ליה כמעט העיפה לו סטירה. אולי מה שהיה הכי משפיל הייתה הידיעה שהיא לא באמת יכולה להעיף לו סטירה, כי היא באמת זונה ועושה מה שהוא אומר לה). היא התקלחה במשך כמעט שעה, כולם ישנו חוץ מאבא, אבל הוא הלך לממ"ד כדי לנהל כלמיני שיחות עם חו"ל, ולא היה אף אחד שינזוף בה שהיא גומרת את כל המים החמים ומבזבזת חשמל.

כמובן שגם אחר כך, היא הרגישה מלוכלכת ומבולבלת ועצבנית.

היא לא הייתה אמורה לגמור. וזה גם... לא היה בדיוק מהנה. זה היה מקטין, ומשפיל ו... היא נזכרת במשהו ששמעה פעם, אולי בטיק-טוק. שאורגזמה זה כיף כי אנחנו ממסגרים את זה ככה. בפועל, זה כמו כל תחושה פיזית אחרת. וזה היה הכי קרוב למה שליה הרגישה, רק שלא באמת.

זה כן היה נעים במן דרך מעוותת. היא נשכה את השפתיים וכבשה את הדמעות שאיימו לזלוג, ויש מצב שאמיר אפילו שם לב, כי הוא חיבק אותה. אחר כך הוא עזר לה להתלבש והוביל אותה בחזרה לאולם. ממש ג'נטלמן. מותשת, לליה כבר לא היה לה כוח להדוף אותו. לפחות הוא לא ניסה כלום. רק החזיק לה את היד כמו אידיוט. כאילו שאחיזת הידיים מבטלת איכשהו את מה שקרה בשירותים.

"אני רוצה להיפגש שוב ביום ראשון."

היא לא מסתכלת עליו כשהוא מסיע אותה הביתה.

"אני עסוקה בראשון." זה נכון. יש לה חוג בלט. היא די גרועה והמורה שלה, סבטלנה, די ויתרה עליה לפני שנתיים או שלוש, אבל ליה עדיין מתאמנת. זה טוב לכושר וליציבה.

"אז בשני."

היא רוצה להגיד לו לא. אבל אז הוא מרים קצת את הגבות בדרך שמזכירה לה את נתי. הבטן של ליה מתהפכת והיא מסכימה.

"תבואי אליי אחרי הלימודים."

ליה נאנחת. "מה שתגיד."

"ו-אממ. תתלבשי נוח. ההורים שלי לא יהיו."

*

יום שני מגיע מוקדם מדי. אמיר שולח לה הודעות בוקר טוב ולילה טוב וסרטונים דביליים של תוכים וקפיברות, כאילו הוא החבר שלה (אידיוט. הוא אשכרה חושב שהוא החבר שלה), ובבית ספר, כשהיא מצטרפת אל החבורה, מניח לה יד על המותניים ומושך אותה אליו. היא מתפללת שנתי לא יראה בטעות שום דבר, כי אין לה מושג איך להדוף את אמיר.

לקראת הצוהריים, הוא שולח לה הודעה ומבקש ממנה לפגוש אותו בהפסקה. מאחורי אולם הספורט.

"מה אתה רוצה?"

היא בזבזה עשר דקות רק בטיול לאולם, ואחרי שאמיר יסיים איתה, היא די בטוחה שלא יהיה לה זמן לאכול סנדביץ' בשקט.

אמיר לא עונה. הוא רק פותח את המכנסיים שלו ושולף את הזין. "ואני רוצה שתבלעי."

ליה לא בולעת לבנים. לנתי – כן. זה משהו אחר. אבל לאמיר היא תמיד אמרה תודה, לא תודה, והזמינה אותו לבלוע בעצמו אם נראה לו שזה כל כך טעים.

"אני לא ב-"

"עכשיו את כן." הוא מסתכל עליה ברוגז, מחכה שתיפול לברכיה.

"זה מגעיל."

"זה מה שאת אומרת לנתי? רגע, אני יודע. אמרת לו שאת לא רוצה לבלוע ולכן הוא נתן לך ספאנקים. זה מדליק אותך? את רוצה שנעשה את זה-"

היא מסתכלת עליו בזעם. אמיר מתלבט עם עצמו ואז מחליט שאולי בפעם אחרת. היום הוא רוצה שהיא תרד לו. הוא חרמן ובשביל מה יש לו חברה.

"אמיר, פאק. צא מהסרט. זה שאתה-" היא לא מסוגלת להגיד אונס, היא לא מסוגלת לחשוב על עצמה בפוזיציה הזאת – "זה שאתה מכריח אותי לעשות דברים לא אומר שאני לא חברה שלך."

אמיר לא טורח לענות לה. רק מהדק את האגרוף שלו סביב הזין ומפמפם קצת. "אני מחכה."

בגועל, ליה יורדת על הברכיים ומתקרבת בזהירות. שפתיה פשוקות מעט. אמיר, כמובן, מנצל את ההזדמנות ודוחף את עצמה הישר לגרונה, מתעלם ממנה כשהיא משתנקת ומצמיד אותה אליו ביד אחת.

"את צריכה להפסיק להתווכח כל הזמן."

ליה דומעת ומשתנקת ומפרפרת, נאבקת בדחף להקיא. הזין שלו תקוע לה עמוק בגרון – היא חושבת שתיכף תיחנק.

"ששש-" אמיר מלטף לה את הראש, אבל ממשיך להדק אותה נגד חלציו. "את לא רוצה שישמעו אותנו, נכון?"

לא. היא לא רוצה. והיא גם לא רוצה להיות שם. היא לא רוצה לגעת בו. היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה להמשיך לנשום.

"הכול טוב-" הוא נסוג לשנייה, לפני שהוא חוזר ונדחק פנימה. אצבעותיו נוגעות ברוק שנוזל על סנטרה של ליה. ואז הוא נוגע בעיניה. ריר ורוק ודמעות מתערבבים. "תמשיכי ככה. זה טוב."

ליה נושמת מהאף, עמוק ככל יכולתה, ומאחלת לאמיר מוות בייסורים. מגיע לו. 

לחלקים קודמים

"מה אתה רוצה."

אם הייתה לה ציפייה שנתי יבין איכשהו שהיא במצוקה נוראית ומחכה שידהר על הסוס הלבן כדי להושיע אותה – נתי נשמע עסוק ומוטרד ו... פשוט לא. היא לא יודעת אם לכעוס עליו או להיעלב ממנו או אולי לסלוח לו, כי גם הוא בטח מוטרד, וליה מחליטה להסתפק בטפיחה עצמית על השכם. כן, ליה הייתה בוגרת ונתנה לנתי ספייס ולא הפילה עליו את הבעיות שלה.

זה מה שהיא תכננה לעשות.

פרט לכך... שלא ממש. עמוק בפנים, ליה הייתה משוכנעת שנתי ישים לב.

היא רוצה לפתוח את הנושא מול גיל, אבל מעט הסבלנות שהייתה לגיל כלפי נתי התנדפה עם הרוח. היא הפסיקה להגיד לליה לפנות לנתי, אבל המבט בעיניה והאופן שבו הידקה את פיה, הבהיר בדיוק מה היא חושבת.

בסדר. אז לא צריך.

בצר לה, אחרי הרבה לבטים, ליה שולפת את הטלפון וכותבת.

*

היא די מצפה שאמיר ימרח אותה. מפגן של כוח, שתפקידו להראות לליה עד כמה היא קטנה וחסרת-אונים לעומתו. מצד שני, היא גם לא לגמרי מופתעת כשהוא עונה מייד. לאמיר בכל זאת היה קראש די רציני עליה.

"אני רוצה שניפגש."

"מתי?"

"פתאום את פנויה לראות אותי."

מניאק. ליה מגלגלת עיניים ומקלידה: "אתה סוחט אותי. ברור שאני פנויה לראות אותך."

אמיר לא משיב במשך דקות ארוכות. לבסוף, הוא כותב לה: "מחר. סרט. רק אני ואת."

היא נאנחת. "בסדר. אבל אתה מזמין."

*

אמיר נראה מרוצה למדי להודיע לה לאיזה סרט הם הולכים (משהו טיפשי עם הרבה מכות שליה בחיים לא הייתה בוחרת עבור עצמה), לקנות לה פופקורן וקולה זירו (עוד בחירה מפגרת. אחרי הטרלול של אתמול, היא צריכה לחזור לשמור), וכמובן לשלוח ידיים. ליה סוטרת לו, כי הם בקולנוע, יש סביבם עוד אנשים והוא לא יכול לעשות סצנות, אבל בהפסקה, אמיר מודיע לה שהיא צריכה ללכת ולהיכנס לתא פנוי בשירותי הגברים ולסמס לו.

"אני לא נכנסת לשירותי גברים."

אמיר מסתכל עליה בעיניים זורחות. "את מעדיפה שאני אפרסם את התמונות?"

"אתה כזה דוש."

אולי הוא חושב שזה משחק. למעשה, לליה יש תחושה לא נעימה שאמיר לא מבין לגמרי את חומרת הסיטואציה. היא מתווכחת איתו עוד קצת בקולות מהוסים, ואז – שתי דקות לפני שההפסקה נגמרת, שומטת את דלי הפופקורן בחיקו (שמחה לאיד כשהתירס המותפח נשפך ומתפזר), ומסתלקת לשירותי הגברים.

שעונה נגד הקיר שמול הכניסה לשירותים, היא מחכה שהצופה האחרון יעזוב, ואז נכנסת פנימה. התא הראשון מסריח. השני נסבל. השלישי נראה כאילו ניקו אותו לא מזמן, או לפחות – לא לכלכו אותו אחרי שעובד הניקיון עבר עליו מוקדם יותר. היא נכנסת פנימה. לרגע, היא שוקלת לסמס לאמיר באיזה תא היא נמצאת, ואז נמלכת בדעתה. שישבור את הראש לבד.

אמיר מגיע תוך חמש דקות. לרגע הוא משתהה בכניסה, ואז הטלפון שלה מצפצף. הוא רוצה לדעת באיזה תא היא.

"היחיד שנעול," היא אומרת בקול. איזה דביל.

אמיר מקיש על דלת התא, וליה פותחת. הוא נדחק פנימה.

כשהם עומדים זה מול זו בתא השירותים הקטן, היא יכולה לראות את כל הפגמים שלו. את השחורים על האף. את הצלקות מהחצ'קונים בוודאי היו לו לפני שנה או שנתיים. ריח הבושם שלו חזק מדי והשיער שלו בהיר מדי והוא לא מספיק גבוה והוא די נעל.

הוא לא נתי.

"אתה חתיכת מניאק, אתה יודע?" ליה מתריסה.

אמיר נועץ בה מבט כועס. "ששש."

ליה מגלגלת עיניים, והוא ממשיך, בלחש. "אני רציתי בטוב."

"ואני אמרתי לא," היא לוחשת בחזרה.

"ואז עשית לי טיזינג."

הוא קצת צודק. אבל לא זה לא, וביצים כחולות הן עדיין לא סיבה למוות. לא משנה מה חלק מהבנים בשכבה אוהבים להגיד לעצמם. "זה לא תירוץ."

"אני רוצה שנהיה יחד."

"למה אתה-"

"ששש."

היא שוב מרימה את הקול. ליה מכריחה את עצמה ללחוש. "למה אתה בכלל טורח להגיד לי את זה, אם כל מה שאתה רוצה לעשות זה..."

אמיר שולח יד למכנסיים שלה. ומתעלם מהפליק שליה נותנת לו. אצבעותיו מחליקות מתחת לכפתור הג'ינס, בין שפתי הפות, ומוצאות את הדגדגן שלה.

היא משתנקת.

"תורידי את המכנסיים."

"מגעיל כאן-"

הוא מושך כתף. לא אכפת לו. "אתה תחזיק אותם בשבילי?"

"אני אחזיק. ואת התחתונים," הוא מוסיף.

היא מצייתת. ושונאת את הפעימות שמכווצות לה את הכוס. זה לא אמור להיות... היא לא אמורה להתחרמן מזה. פאק. היא מועדת מעט בניסיון להעביר את המכנס והתחתון מעל הנעליים, אמיר מייצב אותה, ואז לוקח את החבילה שהיא מגישה לו ותוחב אותה מתחת זרוע אחת.

"תרימי רגל."

"מה זאת אומרת-"

האצבעות חוזרות ומתגנבות פנימה, מברישות את הדגדגן שלה, ואז ננעלות סביב ירך אחת. מאלצות אותה לפשק. "את יכולה לעמוד קצת יותר כאן-" הוא מזיז אותה הצידה, ואז מצביע על האסלה. "תניחי את הרגל כאן."

"אתה דפוק לגמרי."

הוא שוב מושך כתפיים. לא מאשר, לא מכחיש.

ליה בולעת רוק ומצייתת. בזווית הזאת, היא פתוחה לפניו. שפתי הכוס שלה פשוקות מעט, ואמיר יכול לראות את הרטיבות שמתחילה להצטבר. היא רועדת, כששוב הוא שולח יד. הפעם נוגע בדגדגן שלה רק בקצה האצבע.

"אני מתערב שאת יכולה לגמור ככה."

"לך תזדיין."

אמיר מצחקק. "תגמרי."

"קפוץ לי."

"נההה. אני זה שאומר לך מה לעשות עכשיו."

האודם שמכסה את לחייה מעמיק. מתפשט לאוזניים. לבית החזה. "אני לא יכולה."

הוא נוגע בה שוב. "תגמרי."

לחלקים קודמים

היא חוזרת הביתה בתחושות מעורבות. באוטובוס (מתי כבר רישיון נהיגה, לעזאזל), ליה מתפתלת ומתפתלת בניסיון למצוא תנוחה נוחה. זה לא היה בדיוק כואב, אבל... זה לא היה מתואם מראש. והיא הייתה מופתעת. ומבולבלת. וחרמנית.

ומבולבלת.

זה לא מה שהם סיכמו. אם כי הם לא סיכמו שום דבר. חוץ מזה שליה תהיה שם ונתי יהיה שם ו—

עצבנית, היא נאבקת בדחף לקלוף את הלק שמרחה לפני כמה ימים. אימא ביקשה ממנה למרוח גם, וגם התאומות, וזה היה ערב נחמד, עד שאבא הגיע וכרגיל – כל השיחות הצטופפו סביבו, כאילו כולם חייבים לעבור לדום ברגע שהוא נכנס הביתה, וליה עצבנית וחרמנית ו-

מי הוא בכלל חושב שהוא. נתי. אבא. ו-איכס. זאת הפעם האחרונה שהיא חושבת עליהם יחד במשפט אחד.

אבל אם היא חרמנית – זה משנה בכלל? הפגישה נקטעה באמצע. בלי לגמור. וממש לא מתחשק לליה לכתוב שוב לנתי ולשמוע אותו עצבני בטלפון וסופר לה את הדקות, חוץ מזה שלגמרי מתחשק לה. הכוס שלה מתכווץ כשהודעת טקסט מתקבלת בטלפון. היא בטוחה שזה נתי, אבל-

אמיר. זין.

ליה שוקלת פשוט להתעלם מהצ'ט, אבל צפצפוף נוסף לוכד את תשומת ליבה. ואז עוד אחד. עדיף שתענה לו וזהו. היא פותחת את הוואטסאפ. והלב שלה צונח לתחתונים.

*

"יש לו תמונות." היא לא יכולה לנשום. הלב שלה דוהר וזיעה מטפטפת לה על המצח, למרות שהערב קצת קריר יותר. היא בקושי מסוגלת לפלוט את המילים.

"ליה, תירגעי-"

"את לא מבינה, יש לו תמונות-"

"לא, אני לא מבינה, כי את היסטרית ולא מדברת ברור-"

מתחשק לה לחנוק את גיל. אבל יש לה נקודה.

"תגידי לי שוב. לאט יותר."

"לאמיר." ליה ירדה מהאוטובוס כדי שתוכל לדבר בחופשיות. היא מוצאת עץ רכון שתחתיו ספסל, ומתיישבת בישיבה מזרחית. "לאמיר יש תמונות. גיל-"

"תמונות של מי?"

"שלי ושל נתי."

"מה, אבל-" גיל נעצרת. משתתקת לרגע. כאילו עושה סדר במחשבותיה. "חשבתי שהוא רק..."

"הוא לא." ליה משתנקת. היא הייתה בטוחה כל כך שאמיר מקשקש. שהוא פשוט שמע אותה מתאבססת על נתי פעם אחת יותר מדי, ואחרי השמועות על ההיא מלפני שנתיים, התחיל להריץ כלמיני תסריטים בראש שלו.

גיל לא מגיבה.

"תגידי משהו!"

"אני פאקינג לא יודעת, בסדר?! את, ליה- אוף." מאחורי המילים היא שומעת את כל ה-אמרתי לך, ו-איזה אסון, ו-לכל הרוחות ליה, אמרתי לך אלף פעמים. לפחות גיל סותמת. זה כל כך לא הזמן.

"מה אני הולכת לעשות?"

"אנחנו צריכות לחשוב."

"אנחנו כבר חושבות," ליה מייללת, נשמעת לעצמה כמו ילדה קטנה.

"אמיר אמר מה הוא רוצה?"

"מה זאת אומרת?"

"הוא שלח לך תמונות. הוא אמר מה הוא מתכוון לעשות איתן? מה הוא רוצה שאת תעשי?"

ליה מטלטלת את ראשה. "כלום. הוא לא אמר כלום."

"בסדר." גיל לוקחת נשימה עמוקה מצידו השני של הקו. "איפה את עכשיו?"

"לא רחוק מהמרכז המסחרי. ירדתי מהאוטובוס."

"אוקיי. תני לי עשרים דקות, אני מגיעה אליך, ונשב."

*

גיל מזמינה אותה לגלידה. ואז לסנדביץ' בארומה. ואז שוב לגלידה. ותוך כדי נדידה ממקום ישיבה אחד לשני, ליה בוכה והן מסתכלות שוב על התמונות – לא לגמרי ברורות, אבל עדיין מפלילות לגמרי, ליה אוכלת את הגלידה של גיל (שבכל מקרה רק עשתה לה טובה ובעצם שוברת דיאטה כדי לתמוך בליה), ואז גיל אומרת:

"אני חושבת שאת צריכה לדבר אתו."

"עם אמיר?"

"עם נתי."

ליה מגרדת את תחתית הכוס. סורבה תות. לא רע, אבל לא מה שליה מעדיפה. "יכולים לפטר אותו בגלל זה. גיל – הוא יזרוק אותי."

"יופי."

"אני אוהבת אותו."

"הוא זקן והוא מורה שלך. גרואו אפ."

"את אמרת שהוא חתיך."

"אני מרגישה שכבר ניהלנו את השיחה הזאת." גיל נראית כאילו היא משתדלת שלא להתעצבן. "את אמרת שהוא כל הזמן רוצה... לא יודעת. לטפל בך. להיות שם בשבילך."

"לא על חשבון הקריירה והנישואין וה... כל החיים שלו!"

גיל נועצת בה מבט כועס. ליה יכולה לנחש מה אמור להיות המשפט הבא, ואסירת תודה על כך שגיל שומרת את מחשבותיה לעצמה. כן, היא אוהבת את נתי. או מאוהבת בנתי. או שסתם יש לה קראש, תודה, סליחה ובבקשה. היא לא מוכנה להיות הסיבה בגללה החיים שלו יהרסו. התובנה מתיישבת לה בבטן כמו תיק מלא לבנים. גיל צדקה. היא סיבכה את עצמה בצרות שאין לה מושג איך להיחלץ מהן.

מעברו השני של השולחן, אצבעותיה של גיל מטופפות על בקבוק המים שלה. מוחות את הלחות. מורחות אותה על הפלסטיק הצונן.

"אם את לא מוכנה לדבר עם נתי," היא אומרת לבסוף, "את צריכה לדבר עם אמיר."

"אמיר? על מה אני אמורה לדבר עם אמיר?"

גיל נאנחת. "הוא שלח לך את התמונות, נכון? הוא רוצה ממך משהו. תשאלי אותו מה הוא רוצה."

אז עברו שבוע או שבועיים די מטורללים. לצערי, טרלול בעיקר מביא אותי לאינטרוספקציה שמגבירה את הטרלול, ולפיכך - עד ששמתי לעניין סוף במאמץ מודע, הייתי תקועה בספירלה הולכת ומתעצמת של תיעוב עצמי ודחף לפהק ולשאול שאלות סרקסטיות בדיוק במקומות הלא נכונים ואת האנשים הלא נכונים. איזה מזל שאני אדם בוגר, אז סתם נרקבתי לי בשקט במקום להשפריץ רעל על הכול ועל כולם. נדמה לי שאם יש משהו שהכתיבה כאן מחדדת זה עד כמה כתיבה שאין לה קוראים (או לפחות: ללא ידיעה ברורה בדבר תגובה) היא לא מספקת. אני כועסת אפילו על חמשת הקוראות של הסיפור המסכן, שלא חושבות שאולי כדאי שישאירו מילה או שתיים מדי פעם. אבל נו, שוין. אני לא כותבת פרוזה כדי שיקראו אותי (התפקיד הזה שמור לבלוג, והוא נכשל למלא אותו). 

חוצמיזה- חוצמיזה אין באמת חדש. הבעיה היא שאין באמת חדש. אני כל הזמן רוצה למצוא את המילה הזאת או המשפט הזה, שיאפשרו לאחר להגיב לי ונרגיש... קרובים יחד. אבל היא רק הולכת ומתרחקת (רק נשארת בבואה של עצמה שאני מחיה כל פעם בדיבור עם עצמי). העולם מעייף אותי. אני מרגישה לא מובנת. אין לי עם מי לכתוב (מעבר ל-ובכן, החשודים הרגילים). אם הייתי מרגישה יותר טוב אולי הייתי מנסה להמציא את עצמי מחדש והולכת לשחות. או לחוג קרמיקה. או השד יודע מה. אבל גם זה נראה מרוחק ומשעמם. ברגעים כאלה פרויד הרבה יותר מובן לי. אנשים מדברים ומדברים ומדברים על סקס (ועושים סקס ומדברים על סקס) כי זה גורם להם להרגיש חיים. כי זה אישי ואינטימי, גם אם הם אורזים את זה בצורה שמשמרת כמה שיותר מרחק מהחוויה. ואנשים עושים BDSM כי זה אפילו יותר אינטימי (ובנקודה מסוימת חייב להיות דיבור בין הגופים, אבל אני לא מוצאת אותה. רק את החלק שכל הזמן פותח לעצמו את הקרביים כדי להשתאות ולצקצק). 

אז הכול מעייף. והכול משעמם. ואף אחד לא מכיר אותי ואני לא באמת רוצה שאף אחד יכיר אותי. רק שיעביר אותי את קפיצת הדרך. בין עצמי ל... משהו. 

לחלקים קודמים

ליה לא בטוחה לגמרי שהיא קוראת את נתי נכון, אבל איכשהו, סביב יום שני, יש לה תחושה לא נעימה שהוא מתחמק ממנה. לא באמת יוצא להם לדבר וגם אין לה שיעור איתו עד שלישי, אבל הוא ממהר לחלוף על פניה כשהיא יושבת בבטונדות (והיא לבד, לא עם גיל). מאוחר יותר היא מחליטה לשלוח לו מסר, אבל מתחרטת מייד. זה לא מקרה חירום ואחרי יום חמישי, היא לא רוצה להדאיג אותו.

כמובן, בגלל שלא יכול להיות לה סתם משעמם, אמיר עדיין תקוע ועדיין מאמין שהוא יכול לשכנע אותה לצאת אתו. ליה מנסה להתחמק ממנו. אמיר הבהיר ובצורה מאוד ברורה שהוא לא רוצה להיות ידיד שלה וגם לא מוכן לתת לה יותר מדי ברירות, ומעבר לעובדה שזה פשוט מעצבן, זה גם די מקרינג'.

"אמיר, די," היא מתעצבנת עליו לבסוף כשהוא מוצא אותה עם גיל ושיר ומבקש ממנה לבוא איתו רגע.

"רק רציתי דקה מזמנך."

"אתה מתנהג כמו תמרור אדום מהלך." מתחשק לה לשלוף את הסרטון ההוא, על התנהגויות של נרקיסיסטים, ולהקרין אותו לאמיר.

"אני רק רוצה לדבר איתך."

"בשביל מה, כדי לאיים עליי?"

שיר, שלא עודכנה בזמן אמת על השתלשלות העניינים, מנסה מאוד להיראות כאילו השיחה ביניהם לא מעניינת אותה. ליה יכולה לראות שהיא כותבת מסרון, ודי בטוחה שהמסרון ממוען או לגיל, או לחבורה.

אמיר מחליט לנשוך. "חשבתי שאת שומרת את ההתחכמויות שלך לשיעור תולדות."

למרות שגיל מסתכלת על שניהם בחרדה הולכת וגוברת, שיר מצחקקת. "אתה באמת יכול להאשים את ליה? המורה ממש חתיך."

אמיר ממהר לנצל את ההזדמנות. "באמת, שיר? את לא חושבת שהוא קצת מבוגר מדי בשבילה?"

שיר מעפעפת. "הוא לא מבוגר מדי בשבילי."

למרבה המזל, גיל ממהרת להציל את המצב. היא שואלת את אמיר אם יש עוד משהו שהן יכולות לעשות בשבילו ואמיר מעוצבן מספיק כדי לתקוע בהן מבט רצחני ולהסתלק.

לפחות בינתיים, הכול בסדר.

*

ביום רביעי בבוקר, ליה מתעכבת דקות ארוכות מול הראי. לא אכפת לה שהתאומות מתעצבנות והיא מתעלמת גם מאימא (היא די בטוחה שמחר או מאוחר יותר, אימא תעשה לה שיחה ותכריז שלא יתכן שהיא עדיין כועסת. פאק. אין לה ממש כוח לשיחה הזאת). הסימון על הזרוע כבר כמעט נעלם. זה טוב, אבל אולי... לא לגמרי? היא אהבה את התגובה של נתי.

ליה מורחת אייליינר בזהירות, ואז מתלבטת אם לשים ליפסטיק.

"ליה – אנחנו נאחר בגללך ואור צריכה פיפי!" אימא נשמעת עצבנית, וליה מאיצה.

בינה לבינה, היא תוהה מה תרצה שיקרה היום? האם יש משהו ספציפי שהיא רוצה, ובכלל – האם היא רוצה להשפיע באיזשהו אופן על הסיטואציה? ליה מתלבטת בשאלה במהלך הנסיעה לבית הספר. עד עכשיו נתי קבע הכול, וזה היה טוב, אבל היא לא לגמרי בטוחה שהמחשבה נוחה לה. לפחות לא כשהיא מסוגלת לחשוב (השבוע היה... עדיין מפחיד ומעיק. היא הייתה חרמנית, אבל לא עשרים וארבע על שבע. זה השאיר לה יותר מדי זמן להתלבט).  

והאם רק נדמה לה, או שנתי מוטרד ממשהו? היא סקרנית והיא רוצה לשאול אותו. היא רוצה לדעת אם יש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לעזור, אבל היא לא בטוחה שזה חלק מה... קשר ביניהם.

כדי להוסיף חטא על פשע, ליה ויתרה היום על הירכוניות. חם. וגם – היא מודה בפני עצמה – היא סקרנית לדעת מה נתי יעשה.

כשגיל מעירה שהיא נראית מוטרדת, ליה לא מתקנת אותה. היא באמת מוטרדת. והיא תמשיך להיות מוטרדת עד שתגלה מה קורה עם נתי.

לחלקים קודמים

בסיום הפגישה, נתי מבקש ממנה לחשוב מה היא כן רוצה לעשות בצבא, ומה היא מדמיינת לעצמה בעתיד, באופן כללי. זאת בקשה משונה והיא אומרת לו את זה – היא תהיה עצמאית מבחינה כלכלית וכל השאר לא חשוב, וגם אם לא מתחשק לה, זה לא שיש לה בחירה בעניין.

"למה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת שמבוגרים נורא אוהבים לדבר על כמה זה חשוב לממש את עצמך ושיט כזה, אבל זה לא שיש לכולנו יותר מדי אפשרויות. אני לא הולכת לחיות על חשבון ההורים שלי, אז אני לא אלך להיות אומנית מורעבת. זהו."

נתי מרים גבה. "קצת פסימי למישהי בגילך."

היא מגלגלת עיניים. הן עדיין דביקות ורגישות מעט מכל הבכי. "אני ג'ן זי. אנחנו אלה שהולכים להידפק מכל החרא שאתם עשיתם." ליה מושכת כתפיים. "זה לא שיש לי דעות בדרך כלל."

"אני אוהב את זה שיש לך דעות."

"טוב, אל תבנה על זה." היא מסמיקה. נתי מושך אותה אליו. ליה תוהה אם ינשק אותה שוב. אבל הוא רק מלטף את ראשה.

"אני בהחלט אבנה על זה. להתראות, ליה."

"בייייי!"

היא שומעת אותו צוחק ומרגישה קצת יותר קלילה, קצת יותר מפוקסת מכפי שהרגישה כשהגיע לכאן, לפני. פאק. כמעט שלוש שעות.

*

כשאימא בבית שואלת איך היה בערב המגמה, ליה מושכת כתף. היא עדיין כועסת ולא בא לה לדבר, אבל היא מפטירה משהו על זה שהיה נחמד. ועדיין... היא כבר לא שונאת את כל העולם. משהו בתוכה שהיה מכווץ ופגוע התרופף מעט. אחרי השיחה עם נתי והסקס והנשיקות – היא מוכנה יותר לראות גם את הפרספקטיבה של ההורים שלה. או לפחות של אימא שלה.

נתי לא אמר יותר מדי על אבא. היא ראתה את הכעס שלו, וראתה שהוא מתאפק לא להגיד משהו חריף (מה שכנראה הוביל לכך שמה שנאמר בסוף היה מצומצם ולא מאוד עזר לה להבין מה הוא חושב), וליה תוהה אם זה בגלל שהוא לא רוצה להתערב בינה לבין ההורים שלה או אולי הוא מרגיש שככה הוא נותן לה יותר מקום או משהו כזה.

עדיין סקרן אותה לדעת מה הוא חושב בתור מישהו שהוא הורה בעצמו. אבל אולי... אולי זה לא היה קשור. אולי בגלל שהוא המבוגר והיא הילדה, הוא העדיף... לתת לה להיות ילדה. היא קצת מעקמת את האף למחשבה, אבל זה גם לא לגמרי מציק לה. אולי זה אפילו נעים. לדעת שהיא לא חייבת להיות מבוגרת ובוגרת וסבלנית ומכילה כל הזמן.

"את נראית יותר טוב." גיל, שעדיין דואגת לה, סוקרת את ליה בקפדנות בבוקר יום שישי.

"אני מרגישה יותר טוב."

"יופי. דיברת עם אבא שלך?"

"דיברתי עם נתי."

"אוקיי. ואיך היה?"

ליה מהמהמת ונותנת לה חיוך מלווה בהרמת גבות.

"בסססדררררר. לא צריך. אני שמחה שהכול טוב."

"ו...?"

גיל נושכת את שפתיה. "הכול בסדר."

"את מתכוונת שקרה משהו."

"ארר..." היא מתפתלת מעט. "את לא הולכת לאהוב את זה."