אם היו עינויים

חלקים קודמים

טריגרים: אפילו יותר מהרגיל!

למרות שגיל רוצה לדעת מה קרה, לליה ממש אין חשק לספר לה. היא יודעת מה גיל תגיד. זה אונס; גם אם אמרת כן, זה עדיין אונס, וזה אונס גם אם גמרת. וגם אם גמרת - מותר לך להרגיש חרא, מה שהוא עשה זה חתיכת דבר דוחה ואכזרי. וכמובן: את צריכה להתלונן למשטרה, הם יכולים לעצור את אמיר, זה מגיע לו, אני בכלל לא מבינה למה את לא הולכת לנתי, זאת אחריות שלו, שהוא יישא בתוצאות –

בלה בלה בלה בלה.

ליה מסוגלת להריץ את הפסקול הזה טוב מאוד בכוחות עצמה.

למשך זמן מה המחשבות עוזרות לה להתרחק מהתחושה המגעילה שממשיכה ללוות אותה מאז שישי בערב. אמיר לא היה... לגמרי דוחה. הוא כן קרא לה זונה פעם או פעמיים (ליה כמעט העיפה לו סטירה. אולי מה שהיה הכי משפיל הייתה הידיעה שהיא לא באמת יכולה להעיף לו סטירה, כי היא באמת זונה ועושה מה שהוא אומר לה). היא התקלחה במשך כמעט שעה, כולם ישנו חוץ מאבא, אבל הוא הלך לממ"ד כדי לנהל כלמיני שיחות עם חו"ל, ולא היה אף אחד שינזוף בה שהיא גומרת את כל המים החמים ומבזבזת חשמל.

כמובן שגם אחר כך, היא הרגישה מלוכלכת ומבולבלת ועצבנית.

היא לא הייתה אמורה לגמור. וזה גם... לא היה בדיוק מהנה. זה היה מקטין, ומשפיל ו... היא נזכרת במשהו ששמעה פעם, אולי בטיק-טוק. שאורגזמה זה כיף כי אנחנו ממסגרים את זה ככה. בפועל, זה כמו כל תחושה פיזית אחרת. וזה היה הכי קרוב למה שליה הרגישה, רק שלא באמת.

זה כן היה נעים במן דרך מעוותת. היא נשכה את השפתיים וכבשה את הדמעות שאיימו לזלוג, ויש מצב שאמיר אפילו שם לב, כי הוא חיבק אותה. אחר כך הוא עזר לה להתלבש והוביל אותה בחזרה לאולם. ממש ג'נטלמן. מותשת, לליה כבר לא היה לה כוח להדוף אותו. לפחות הוא לא ניסה כלום. רק החזיק לה את היד כמו אידיוט. כאילו שאחיזת הידיים מבטלת איכשהו את מה שקרה בשירותים.

"אני רוצה להיפגש שוב ביום ראשון."

היא לא מסתכלת עליו כשהוא מסיע אותה הביתה.

"אני עסוקה בראשון." זה נכון. יש לה חוג בלט. היא די גרועה והמורה שלה, סבטלנה, די ויתרה עליה לפני שנתיים או שלוש, אבל ליה עדיין מתאמנת. זה טוב לכושר וליציבה.

"אז בשני."

היא רוצה להגיד לו לא. אבל אז הוא מרים קצת את הגבות בדרך שמזכירה לה את נתי. הבטן של ליה מתהפכת והיא מסכימה.

"תבואי אליי אחרי הלימודים."

ליה נאנחת. "מה שתגיד."

"ו-אממ. תתלבשי נוח. ההורים שלי לא יהיו."

*

יום שני מגיע מוקדם מדי. אמיר שולח לה הודעות בוקר טוב ולילה טוב וסרטונים דביליים של תוכים וקפיברות, כאילו הוא החבר שלה (אידיוט. הוא אשכרה חושב שהוא החבר שלה), ובבית ספר, כשהיא מצטרפת אל החבורה, מניח לה יד על המותניים ומושך אותה אליו. היא מתפללת שנתי לא יראה בטעות שום דבר, כי אין לה מושג איך להדוף את אמיר.

לקראת הצוהריים, הוא שולח לה הודעה ומבקש ממנה לפגוש אותו בהפסקה. מאחורי אולם הספורט.

"מה אתה רוצה?"

היא בזבזה עשר דקות רק בטיול לאולם, ואחרי שאמיר יסיים איתה, היא די בטוחה שלא יהיה לה זמן לאכול סנדביץ' בשקט.

אמיר לא עונה. הוא רק פותח את המכנסיים שלו ושולף את הזין. "ואני רוצה שתבלעי."

ליה לא בולעת לבנים. לנתי – כן. זה משהו אחר. אבל לאמיר היא תמיד אמרה תודה, לא תודה, והזמינה אותו לבלוע בעצמו אם נראה לו שזה כל כך טעים.

"אני לא ב-"

"עכשיו את כן." הוא מסתכל עליה ברוגז, מחכה שתיפול לברכיה.

"זה מגעיל."

"זה מה שאת אומרת לנתי? רגע, אני יודע. אמרת לו שאת לא רוצה לבלוע ולכן הוא נתן לך ספאנקים. זה מדליק אותך? את רוצה שנעשה את זה-"

היא מסתכלת עליו בזעם. אמיר מתלבט עם עצמו ואז מחליט שאולי בפעם אחרת. היום הוא רוצה שהיא תרד לו. הוא חרמן ובשביל מה יש לו חברה.

"אמיר, פאק. צא מהסרט. זה שאתה-" היא לא מסוגלת להגיד אונס, היא לא מסוגלת לחשוב על עצמה בפוזיציה הזאת – "זה שאתה מכריח אותי לעשות דברים לא אומר שאני לא חברה שלך."

אמיר לא טורח לענות לה. רק מהדק את האגרוף שלו סביב הזין ומפמפם קצת. "אני מחכה."

בגועל, ליה יורדת על הברכיים ומתקרבת בזהירות. שפתיה פשוקות מעט. אמיר, כמובן, מנצל את ההזדמנות ודוחף את עצמה הישר לגרונה, מתעלם ממנה כשהיא משתנקת ומצמיד אותה אליו ביד אחת.

"את צריכה להפסיק להתווכח כל הזמן."

ליה דומעת ומשתנקת ומפרפרת, נאבקת בדחף להקיא. הזין שלו תקוע לה עמוק בגרון – היא חושבת שתיכף תיחנק.

"ששש-" אמיר מלטף לה את הראש, אבל ממשיך להדק אותה נגד חלציו. "את לא רוצה שישמעו אותנו, נכון?"

לא. היא לא רוצה. והיא גם לא רוצה להיות שם. היא לא רוצה לגעת בו. היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה להמשיך לנשום.

"הכול טוב-" הוא נסוג לשנייה, לפני שהוא חוזר ונדחק פנימה. אצבעותיו נוגעות ברוק שנוזל על סנטרה של ליה. ואז הוא נוגע בעיניה. ריר ורוק ודמעות מתערבבים. "תמשיכי ככה. זה טוב."

ליה נושמת מהאף, עמוק ככל יכולתה, ומאחלת לאמיר מוות בייסורים. מגיע לו. 

לחלקים קודמים

"מה אתה רוצה."

אם הייתה לה ציפייה שנתי יבין איכשהו שהיא במצוקה נוראית ומחכה שידהר על הסוס הלבן כדי להושיע אותה – נתי נשמע עסוק ומוטרד ו... פשוט לא. היא לא יודעת אם לכעוס עליו או להיעלב ממנו או אולי לסלוח לו, כי גם הוא בטח מוטרד, וליה מחליטה להסתפק בטפיחה עצמית על השכם. כן, ליה הייתה בוגרת ונתנה לנתי ספייס ולא הפילה עליו את הבעיות שלה.

זה מה שהיא תכננה לעשות.

פרט לכך... שלא ממש. עמוק בפנים, ליה הייתה משוכנעת שנתי ישים לב.

היא רוצה לפתוח את הנושא מול גיל, אבל מעט הסבלנות שהייתה לגיל כלפי נתי התנדפה עם הרוח. היא הפסיקה להגיד לליה לפנות לנתי, אבל המבט בעיניה והאופן שבו הידקה את פיה, הבהיר בדיוק מה היא חושבת.

בסדר. אז לא צריך.

בצר לה, אחרי הרבה לבטים, ליה שולפת את הטלפון וכותבת.

*

היא די מצפה שאמיר ימרח אותה. מפגן של כוח, שתפקידו להראות לליה עד כמה היא קטנה וחסרת-אונים לעומתו. מצד שני, היא גם לא לגמרי מופתעת כשהוא עונה מייד. לאמיר בכל זאת היה קראש די רציני עליה.

"אני רוצה שניפגש."

"מתי?"

"פתאום את פנויה לראות אותי."

מניאק. ליה מגלגלת עיניים ומקלידה: "אתה סוחט אותי. ברור שאני פנויה לראות אותך."

אמיר לא משיב במשך דקות ארוכות. לבסוף, הוא כותב לה: "מחר. סרט. רק אני ואת."

היא נאנחת. "בסדר. אבל אתה מזמין."

*

אמיר נראה מרוצה למדי להודיע לה לאיזה סרט הם הולכים (משהו טיפשי עם הרבה מכות שליה בחיים לא הייתה בוחרת עבור עצמה), לקנות לה פופקורן וקולה זירו (עוד בחירה מפגרת. אחרי הטרלול של אתמול, היא צריכה לחזור לשמור), וכמובן לשלוח ידיים. ליה סוטרת לו, כי הם בקולנוע, יש סביבם עוד אנשים והוא לא יכול לעשות סצנות, אבל בהפסקה, אמיר מודיע לה שהיא צריכה ללכת ולהיכנס לתא פנוי בשירותי הגברים ולסמס לו.

"אני לא נכנסת לשירותי גברים."

אמיר מסתכל עליה בעיניים זורחות. "את מעדיפה שאני אפרסם את התמונות?"

"אתה כזה דוש."

אולי הוא חושב שזה משחק. למעשה, לליה יש תחושה לא נעימה שאמיר לא מבין לגמרי את חומרת הסיטואציה. היא מתווכחת איתו עוד קצת בקולות מהוסים, ואז – שתי דקות לפני שההפסקה נגמרת, שומטת את דלי הפופקורן בחיקו (שמחה לאיד כשהתירס המותפח נשפך ומתפזר), ומסתלקת לשירותי הגברים.

שעונה נגד הקיר שמול הכניסה לשירותים, היא מחכה שהצופה האחרון יעזוב, ואז נכנסת פנימה. התא הראשון מסריח. השני נסבל. השלישי נראה כאילו ניקו אותו לא מזמן, או לפחות – לא לכלכו אותו אחרי שעובד הניקיון עבר עליו מוקדם יותר. היא נכנסת פנימה. לרגע, היא שוקלת לסמס לאמיר באיזה תא היא נמצאת, ואז נמלכת בדעתה. שישבור את הראש לבד.

אמיר מגיע תוך חמש דקות. לרגע הוא משתהה בכניסה, ואז הטלפון שלה מצפצף. הוא רוצה לדעת באיזה תא היא.

"היחיד שנעול," היא אומרת בקול. איזה דביל.

אמיר מקיש על דלת התא, וליה פותחת. הוא נדחק פנימה.

כשהם עומדים זה מול זו בתא השירותים הקטן, היא יכולה לראות את כל הפגמים שלו. את השחורים על האף. את הצלקות מהחצ'קונים בוודאי היו לו לפני שנה או שנתיים. ריח הבושם שלו חזק מדי והשיער שלו בהיר מדי והוא לא מספיק גבוה והוא די נעל.

הוא לא נתי.

"אתה חתיכת מניאק, אתה יודע?" ליה מתריסה.

אמיר נועץ בה מבט כועס. "ששש."

ליה מגלגלת עיניים, והוא ממשיך, בלחש. "אני רציתי בטוב."

"ואני אמרתי לא," היא לוחשת בחזרה.

"ואז עשית לי טיזינג."

הוא קצת צודק. אבל לא זה לא, וביצים כחולות הן עדיין לא סיבה למוות. לא משנה מה חלק מהבנים בשכבה אוהבים להגיד לעצמם. "זה לא תירוץ."

"אני רוצה שנהיה יחד."

"למה אתה-"

"ששש."

היא שוב מרימה את הקול. ליה מכריחה את עצמה ללחוש. "למה אתה בכלל טורח להגיד לי את זה, אם כל מה שאתה רוצה לעשות זה..."

אמיר שולח יד למכנסיים שלה. ומתעלם מהפליק שליה נותנת לו. אצבעותיו מחליקות מתחת לכפתור הג'ינס, בין שפתי הפות, ומוצאות את הדגדגן שלה.

היא משתנקת.

"תורידי את המכנסיים."

"מגעיל כאן-"

הוא מושך כתף. לא אכפת לו. "אתה תחזיק אותם בשבילי?"

"אני אחזיק. ואת התחתונים," הוא מוסיף.

היא מצייתת. ושונאת את הפעימות שמכווצות לה את הכוס. זה לא אמור להיות... היא לא אמורה להתחרמן מזה. פאק. היא מועדת מעט בניסיון להעביר את המכנס והתחתון מעל הנעליים, אמיר מייצב אותה, ואז לוקח את החבילה שהיא מגישה לו ותוחב אותה מתחת זרוע אחת.

"תרימי רגל."

"מה זאת אומרת-"

האצבעות חוזרות ומתגנבות פנימה, מברישות את הדגדגן שלה, ואז ננעלות סביב ירך אחת. מאלצות אותה לפשק. "את יכולה לעמוד קצת יותר כאן-" הוא מזיז אותה הצידה, ואז מצביע על האסלה. "תניחי את הרגל כאן."

"אתה דפוק לגמרי."

הוא שוב מושך כתפיים. לא מאשר, לא מכחיש.

ליה בולעת רוק ומצייתת. בזווית הזאת, היא פתוחה לפניו. שפתי הכוס שלה פשוקות מעט, ואמיר יכול לראות את הרטיבות שמתחילה להצטבר. היא רועדת, כששוב הוא שולח יד. הפעם נוגע בדגדגן שלה רק בקצה האצבע.

"אני מתערב שאת יכולה לגמור ככה."

"לך תזדיין."

אמיר מצחקק. "תגמרי."

"קפוץ לי."

"נההה. אני זה שאומר לך מה לעשות עכשיו."

האודם שמכסה את לחייה מעמיק. מתפשט לאוזניים. לבית החזה. "אני לא יכולה."

הוא נוגע בה שוב. "תגמרי."

לחלקים קודמים

היא חוזרת הביתה בתחושות מעורבות. באוטובוס (מתי כבר רישיון נהיגה, לעזאזל), ליה מתפתלת ומתפתלת בניסיון למצוא תנוחה נוחה. זה לא היה בדיוק כואב, אבל... זה לא היה מתואם מראש. והיא הייתה מופתעת. ומבולבלת. וחרמנית.

ומבולבלת.

זה לא מה שהם סיכמו. אם כי הם לא סיכמו שום דבר. חוץ מזה שליה תהיה שם ונתי יהיה שם ו—

עצבנית, היא נאבקת בדחף לקלוף את הלק שמרחה לפני כמה ימים. אימא ביקשה ממנה למרוח גם, וגם התאומות, וזה היה ערב נחמד, עד שאבא הגיע וכרגיל – כל השיחות הצטופפו סביבו, כאילו כולם חייבים לעבור לדום ברגע שהוא נכנס הביתה, וליה עצבנית וחרמנית ו-

מי הוא בכלל חושב שהוא. נתי. אבא. ו-איכס. זאת הפעם האחרונה שהיא חושבת עליהם יחד במשפט אחד.

אבל אם היא חרמנית – זה משנה בכלל? הפגישה נקטעה באמצע. בלי לגמור. וממש לא מתחשק לליה לכתוב שוב לנתי ולשמוע אותו עצבני בטלפון וסופר לה את הדקות, חוץ מזה שלגמרי מתחשק לה. הכוס שלה מתכווץ כשהודעת טקסט מתקבלת בטלפון. היא בטוחה שזה נתי, אבל-

אמיר. זין.

ליה שוקלת פשוט להתעלם מהצ'ט, אבל צפצפוף נוסף לוכד את תשומת ליבה. ואז עוד אחד. עדיף שתענה לו וזהו. היא פותחת את הוואטסאפ. והלב שלה צונח לתחתונים.

*

"יש לו תמונות." היא לא יכולה לנשום. הלב שלה דוהר וזיעה מטפטפת לה על המצח, למרות שהערב קצת קריר יותר. היא בקושי מסוגלת לפלוט את המילים.

"ליה, תירגעי-"

"את לא מבינה, יש לו תמונות-"

"לא, אני לא מבינה, כי את היסטרית ולא מדברת ברור-"

מתחשק לה לחנוק את גיל. אבל יש לה נקודה.

"תגידי לי שוב. לאט יותר."

"לאמיר." ליה ירדה מהאוטובוס כדי שתוכל לדבר בחופשיות. היא מוצאת עץ רכון שתחתיו ספסל, ומתיישבת בישיבה מזרחית. "לאמיר יש תמונות. גיל-"

"תמונות של מי?"

"שלי ושל נתי."

"מה, אבל-" גיל נעצרת. משתתקת לרגע. כאילו עושה סדר במחשבותיה. "חשבתי שהוא רק..."

"הוא לא." ליה משתנקת. היא הייתה בטוחה כל כך שאמיר מקשקש. שהוא פשוט שמע אותה מתאבססת על נתי פעם אחת יותר מדי, ואחרי השמועות על ההיא מלפני שנתיים, התחיל להריץ כלמיני תסריטים בראש שלו.

גיל לא מגיבה.

"תגידי משהו!"

"אני פאקינג לא יודעת, בסדר?! את, ליה- אוף." מאחורי המילים היא שומעת את כל ה-אמרתי לך, ו-איזה אסון, ו-לכל הרוחות ליה, אמרתי לך אלף פעמים. לפחות גיל סותמת. זה כל כך לא הזמן.

"מה אני הולכת לעשות?"

"אנחנו צריכות לחשוב."

"אנחנו כבר חושבות," ליה מייללת, נשמעת לעצמה כמו ילדה קטנה.

"אמיר אמר מה הוא רוצה?"

"מה זאת אומרת?"

"הוא שלח לך תמונות. הוא אמר מה הוא מתכוון לעשות איתן? מה הוא רוצה שאת תעשי?"

ליה מטלטלת את ראשה. "כלום. הוא לא אמר כלום."

"בסדר." גיל לוקחת נשימה עמוקה מצידו השני של הקו. "איפה את עכשיו?"

"לא רחוק מהמרכז המסחרי. ירדתי מהאוטובוס."

"אוקיי. תני לי עשרים דקות, אני מגיעה אליך, ונשב."

*

גיל מזמינה אותה לגלידה. ואז לסנדביץ' בארומה. ואז שוב לגלידה. ותוך כדי נדידה ממקום ישיבה אחד לשני, ליה בוכה והן מסתכלות שוב על התמונות – לא לגמרי ברורות, אבל עדיין מפלילות לגמרי, ליה אוכלת את הגלידה של גיל (שבכל מקרה רק עשתה לה טובה ובעצם שוברת דיאטה כדי לתמוך בליה), ואז גיל אומרת:

"אני חושבת שאת צריכה לדבר אתו."

"עם אמיר?"

"עם נתי."

ליה מגרדת את תחתית הכוס. סורבה תות. לא רע, אבל לא מה שליה מעדיפה. "יכולים לפטר אותו בגלל זה. גיל – הוא יזרוק אותי."

"יופי."

"אני אוהבת אותו."

"הוא זקן והוא מורה שלך. גרואו אפ."

"את אמרת שהוא חתיך."

"אני מרגישה שכבר ניהלנו את השיחה הזאת." גיל נראית כאילו היא משתדלת שלא להתעצבן. "את אמרת שהוא כל הזמן רוצה... לא יודעת. לטפל בך. להיות שם בשבילך."

"לא על חשבון הקריירה והנישואין וה... כל החיים שלו!"

גיל נועצת בה מבט כועס. ליה יכולה לנחש מה אמור להיות המשפט הבא, ואסירת תודה על כך שגיל שומרת את מחשבותיה לעצמה. כן, היא אוהבת את נתי. או מאוהבת בנתי. או שסתם יש לה קראש, תודה, סליחה ובבקשה. היא לא מוכנה להיות הסיבה בגללה החיים שלו יהרסו. התובנה מתיישבת לה בבטן כמו תיק מלא לבנים. גיל צדקה. היא סיבכה את עצמה בצרות שאין לה מושג איך להיחלץ מהן.

מעברו השני של השולחן, אצבעותיה של גיל מטופפות על בקבוק המים שלה. מוחות את הלחות. מורחות אותה על הפלסטיק הצונן.

"אם את לא מוכנה לדבר עם נתי," היא אומרת לבסוף, "את צריכה לדבר עם אמיר."

"אמיר? על מה אני אמורה לדבר עם אמיר?"

גיל נאנחת. "הוא שלח לך את התמונות, נכון? הוא רוצה ממך משהו. תשאלי אותו מה הוא רוצה."

אז עברו שבוע או שבועיים די מטורללים. לצערי, טרלול בעיקר מביא אותי לאינטרוספקציה שמגבירה את הטרלול, ולפיכך - עד ששמתי לעניין סוף במאמץ מודע, הייתי תקועה בספירלה הולכת ומתעצמת של תיעוב עצמי ודחף לפהק ולשאול שאלות סרקסטיות בדיוק במקומות הלא נכונים ואת האנשים הלא נכונים. איזה מזל שאני אדם בוגר, אז סתם נרקבתי לי בשקט במקום להשפריץ רעל על הכול ועל כולם. נדמה לי שאם יש משהו שהכתיבה כאן מחדדת זה עד כמה כתיבה שאין לה קוראים (או לפחות: ללא ידיעה ברורה בדבר תגובה) היא לא מספקת. אני כועסת אפילו על חמשת הקוראות של הסיפור המסכן, שלא חושבות שאולי כדאי שישאירו מילה או שתיים מדי פעם. אבל נו, שוין. אני לא כותבת פרוזה כדי שיקראו אותי (התפקיד הזה שמור לבלוג, והוא נכשל למלא אותו). 

חוצמיזה- חוצמיזה אין באמת חדש. הבעיה היא שאין באמת חדש. אני כל הזמן רוצה למצוא את המילה הזאת או המשפט הזה, שיאפשרו לאחר להגיב לי ונרגיש... קרובים יחד. אבל היא רק הולכת ומתרחקת (רק נשארת בבואה של עצמה שאני מחיה כל פעם בדיבור עם עצמי). העולם מעייף אותי. אני מרגישה לא מובנת. אין לי עם מי לכתוב (מעבר ל-ובכן, החשודים הרגילים). אם הייתי מרגישה יותר טוב אולי הייתי מנסה להמציא את עצמי מחדש והולכת לשחות. או לחוג קרמיקה. או השד יודע מה. אבל גם זה נראה מרוחק ומשעמם. ברגעים כאלה פרויד הרבה יותר מובן לי. אנשים מדברים ומדברים ומדברים על סקס (ועושים סקס ומדברים על סקס) כי זה גורם להם להרגיש חיים. כי זה אישי ואינטימי, גם אם הם אורזים את זה בצורה שמשמרת כמה שיותר מרחק מהחוויה. ואנשים עושים BDSM כי זה אפילו יותר אינטימי (ובנקודה מסוימת חייב להיות דיבור בין הגופים, אבל אני לא מוצאת אותה. רק את החלק שכל הזמן פותח לעצמו את הקרביים כדי להשתאות ולצקצק). 

אז הכול מעייף. והכול משעמם. ואף אחד לא מכיר אותי ואני לא באמת רוצה שאף אחד יכיר אותי. רק שיעביר אותי את קפיצת הדרך. בין עצמי ל... משהו. 

לחלקים קודמים

ליה לא בטוחה לגמרי שהיא קוראת את נתי נכון, אבל איכשהו, סביב יום שני, יש לה תחושה לא נעימה שהוא מתחמק ממנה. לא באמת יוצא להם לדבר וגם אין לה שיעור איתו עד שלישי, אבל הוא ממהר לחלוף על פניה כשהיא יושבת בבטונדות (והיא לבד, לא עם גיל). מאוחר יותר היא מחליטה לשלוח לו מסר, אבל מתחרטת מייד. זה לא מקרה חירום ואחרי יום חמישי, היא לא רוצה להדאיג אותו.

כמובן, בגלל שלא יכול להיות לה סתם משעמם, אמיר עדיין תקוע ועדיין מאמין שהוא יכול לשכנע אותה לצאת אתו. ליה מנסה להתחמק ממנו. אמיר הבהיר ובצורה מאוד ברורה שהוא לא רוצה להיות ידיד שלה וגם לא מוכן לתת לה יותר מדי ברירות, ומעבר לעובדה שזה פשוט מעצבן, זה גם די מקרינג'.

"אמיר, די," היא מתעצבנת עליו לבסוף כשהוא מוצא אותה עם גיל ושיר ומבקש ממנה לבוא איתו רגע.

"רק רציתי דקה מזמנך."

"אתה מתנהג כמו תמרור אדום מהלך." מתחשק לה לשלוף את הסרטון ההוא, על התנהגויות של נרקיסיסטים, ולהקרין אותו לאמיר.

"אני רק רוצה לדבר איתך."

"בשביל מה, כדי לאיים עליי?"

שיר, שלא עודכנה בזמן אמת על השתלשלות העניינים, מנסה מאוד להיראות כאילו השיחה ביניהם לא מעניינת אותה. ליה יכולה לראות שהיא כותבת מסרון, ודי בטוחה שהמסרון ממוען או לגיל, או לחבורה.

אמיר מחליט לנשוך. "חשבתי שאת שומרת את ההתחכמויות שלך לשיעור תולדות."

למרות שגיל מסתכלת על שניהם בחרדה הולכת וגוברת, שיר מצחקקת. "אתה באמת יכול להאשים את ליה? המורה ממש חתיך."

אמיר ממהר לנצל את ההזדמנות. "באמת, שיר? את לא חושבת שהוא קצת מבוגר מדי בשבילה?"

שיר מעפעפת. "הוא לא מבוגר מדי בשבילי."

למרבה המזל, גיל ממהרת להציל את המצב. היא שואלת את אמיר אם יש עוד משהו שהן יכולות לעשות בשבילו ואמיר מעוצבן מספיק כדי לתקוע בהן מבט רצחני ולהסתלק.

לפחות בינתיים, הכול בסדר.

*

ביום רביעי בבוקר, ליה מתעכבת דקות ארוכות מול הראי. לא אכפת לה שהתאומות מתעצבנות והיא מתעלמת גם מאימא (היא די בטוחה שמחר או מאוחר יותר, אימא תעשה לה שיחה ותכריז שלא יתכן שהיא עדיין כועסת. פאק. אין לה ממש כוח לשיחה הזאת). הסימון על הזרוע כבר כמעט נעלם. זה טוב, אבל אולי... לא לגמרי? היא אהבה את התגובה של נתי.

ליה מורחת אייליינר בזהירות, ואז מתלבטת אם לשים ליפסטיק.

"ליה – אנחנו נאחר בגללך ואור צריכה פיפי!" אימא נשמעת עצבנית, וליה מאיצה.

בינה לבינה, היא תוהה מה תרצה שיקרה היום? האם יש משהו ספציפי שהיא רוצה, ובכלל – האם היא רוצה להשפיע באיזשהו אופן על הסיטואציה? ליה מתלבטת בשאלה במהלך הנסיעה לבית הספר. עד עכשיו נתי קבע הכול, וזה היה טוב, אבל היא לא לגמרי בטוחה שהמחשבה נוחה לה. לפחות לא כשהיא מסוגלת לחשוב (השבוע היה... עדיין מפחיד ומעיק. היא הייתה חרמנית, אבל לא עשרים וארבע על שבע. זה השאיר לה יותר מדי זמן להתלבט).  

והאם רק נדמה לה, או שנתי מוטרד ממשהו? היא סקרנית והיא רוצה לשאול אותו. היא רוצה לדעת אם יש משהו שהיא יכולה לעשות כדי לעזור, אבל היא לא בטוחה שזה חלק מה... קשר ביניהם.

כדי להוסיף חטא על פשע, ליה ויתרה היום על הירכוניות. חם. וגם – היא מודה בפני עצמה – היא סקרנית לדעת מה נתי יעשה.

כשגיל מעירה שהיא נראית מוטרדת, ליה לא מתקנת אותה. היא באמת מוטרדת. והיא תמשיך להיות מוטרדת עד שתגלה מה קורה עם נתי.

לחלקים קודמים

בסיום הפגישה, נתי מבקש ממנה לחשוב מה היא כן רוצה לעשות בצבא, ומה היא מדמיינת לעצמה בעתיד, באופן כללי. זאת בקשה משונה והיא אומרת לו את זה – היא תהיה עצמאית מבחינה כלכלית וכל השאר לא חשוב, וגם אם לא מתחשק לה, זה לא שיש לה בחירה בעניין.

"למה את מתכוונת?"

"אני מתכוונת שמבוגרים נורא אוהבים לדבר על כמה זה חשוב לממש את עצמך ושיט כזה, אבל זה לא שיש לכולנו יותר מדי אפשרויות. אני לא הולכת לחיות על חשבון ההורים שלי, אז אני לא אלך להיות אומנית מורעבת. זהו."

נתי מרים גבה. "קצת פסימי למישהי בגילך."

היא מגלגלת עיניים. הן עדיין דביקות ורגישות מעט מכל הבכי. "אני ג'ן זי. אנחנו אלה שהולכים להידפק מכל החרא שאתם עשיתם." ליה מושכת כתפיים. "זה לא שיש לי דעות בדרך כלל."

"אני אוהב את זה שיש לך דעות."

"טוב, אל תבנה על זה." היא מסמיקה. נתי מושך אותה אליו. ליה תוהה אם ינשק אותה שוב. אבל הוא רק מלטף את ראשה.

"אני בהחלט אבנה על זה. להתראות, ליה."

"בייייי!"

היא שומעת אותו צוחק ומרגישה קצת יותר קלילה, קצת יותר מפוקסת מכפי שהרגישה כשהגיע לכאן, לפני. פאק. כמעט שלוש שעות.

*

כשאימא בבית שואלת איך היה בערב המגמה, ליה מושכת כתף. היא עדיין כועסת ולא בא לה לדבר, אבל היא מפטירה משהו על זה שהיה נחמד. ועדיין... היא כבר לא שונאת את כל העולם. משהו בתוכה שהיה מכווץ ופגוע התרופף מעט. אחרי השיחה עם נתי והסקס והנשיקות – היא מוכנה יותר לראות גם את הפרספקטיבה של ההורים שלה. או לפחות של אימא שלה.

נתי לא אמר יותר מדי על אבא. היא ראתה את הכעס שלו, וראתה שהוא מתאפק לא להגיד משהו חריף (מה שכנראה הוביל לכך שמה שנאמר בסוף היה מצומצם ולא מאוד עזר לה להבין מה הוא חושב), וליה תוהה אם זה בגלל שהוא לא רוצה להתערב בינה לבין ההורים שלה או אולי הוא מרגיש שככה הוא נותן לה יותר מקום או משהו כזה.

עדיין סקרן אותה לדעת מה הוא חושב בתור מישהו שהוא הורה בעצמו. אבל אולי... אולי זה לא היה קשור. אולי בגלל שהוא המבוגר והיא הילדה, הוא העדיף... לתת לה להיות ילדה. היא קצת מעקמת את האף למחשבה, אבל זה גם לא לגמרי מציק לה. אולי זה אפילו נעים. לדעת שהיא לא חייבת להיות מבוגרת ובוגרת וסבלנית ומכילה כל הזמן.

"את נראית יותר טוב." גיל, שעדיין דואגת לה, סוקרת את ליה בקפדנות בבוקר יום שישי.

"אני מרגישה יותר טוב."

"יופי. דיברת עם אבא שלך?"

"דיברתי עם נתי."

"אוקיי. ואיך היה?"

ליה מהמהמת ונותנת לה חיוך מלווה בהרמת גבות.

"בסססדררררר. לא צריך. אני שמחה שהכול טוב."

"ו...?"

גיל נושכת את שפתיה. "הכול בסדר."

"את מתכוונת שקרה משהו."

"ארר..." היא מתפתלת מעט. "את לא הולכת לאהוב את זה."

לחלקים קודמים

בליל רביעי, ליה מודיעה לאימא שהיא לא יכולה להשגיח מחר על התאומות. יש משהו של המגמה וליה חייבת להיות שם. אימא לא מתווכחת יותר מדי. ליה מנחשת שהיא עדיין מרגישה אשמה בגלל מה שקרה עם אבא (יופי. מגיע לה).

אחר כך היא פונה להתארגן. ליה מנסה קצת מייק-אפ על הזרוע העליונה – הצבע בהיר מדי ובסוף היא גונבת לאימא חולצה עם שרוול 3/4 ובוכה קצת. הולך להיות לה חם ומגעיל בחוץ, זה לא הוגן והכול אשמת אבא. שילך לעזאזל.

כדי לפצות את עצמה, ליה לוקחת את אחד הג'ינסים היותר קצרים מהארון. ההוא שגורם לחגי לכחכח באי-נוחות (טלי, המחנכת, ניסתה לנזוף בה, וליה לא התבלבלה והסבירה לה שזאת הטרדה מינית. הזיכרון מעודד אותה קצת אבל גם גורם לה להרגיש כמו ילדה קטנה ומעצבנת).

"את חושבת שאני תינוקת?"

גיל, בגבות מכווצות, מנסה להבין מה ליה שואלת אותה. הן בדיוק יצאו משיעור ספרות, וגיל – כמו חברה נאמנה – מגישה לליה טישיו.

"אני פשוט..." עדיין מתחשק לה לבכות. היא עדיין מרגישה חשופה מדי. נתי התקשר. הם יפגשו יותר מאוחר. אבל הצרות שלה מרגישות לה כל כך מפגרות. היא איכשהו עייפה ומוטרדת ונואשת בו-זמנית. "אולי זה בכלל דבר טוב שאבא התעקש על המבחן החוזר."

גיל מסתכלת עליה בספקנות. "אנחנו עדיין מדברות על אבא שלך?"

כן, ברור שהן פאקינג מדברות על אבא שלה. חוץ מזה שאולי הן מדברות על נתי, וליה כל כך רוצה לראות אותו כבר.

"את חושבת שתספרי לו על מה שקרה?"

היא מושכת כתפיים. נתי רצה לשמוע אותה מדברת. זה קוסם לאותו חלק בליה שבטוח שהיא הדבר הכי מעניין עלי אדמות (אבל היא לא. ואבא הכאיב לה, משהו בעצבים המעקצצים בכל פעם שהיא מעבירה את האצבעות על הכתף, מזכיר לליה שהיא הרבה יותר קטנה ופגיעה וחסרת-חשיבות מכפי שמתחשק לה להאמין).

שש וחצי מגיע מוקדם ומאוחר מכפי שציפתה. ליה הלכה לספרייה כדי להעביר את הזמן, וכשהספרייה נסגרה, הלכה לשבת באחת הכיתות הריקות. היא שקלה לעזוב את מתחם בית הספר כדי ללכת לנשנש משהו, אבל היא לא רוצה שהשוער יראה אותה יוצאת ונכנסת. לבסוף, בשש עשרים ושלוש, היא מכתיפה את התיק והולכת לחלל האומנות.

נתי לא שם. היא מסתכלת שוב על השעון. שש שלושים וארבע. אולי הוא הבריז לה? אבל הוא היה-

הדלת נפתחת. "ליה?" השיער שלו פרוע מעט. היא אוהבת את זה: הוא נראה כאילו מיהר לפגוש אותה. איכשהו כל הרגשות עולים ומציפים אותה בבת-אחת, ולא בא לה להתפשט ולא בא לה לדבר ולא-

"ששש. למה הבכי?" נתי שומט את התיק שלו וחוצה את הכיתה כדי לחבק אותה.

ליה מושכת באף. הוא גדול וחם וגבוה וטוב כל כך להישען עליו.

"ליה-" הוא מלטף את השיער שלה, מנגב את הדמעות באגודל, ואז מנשק לה את המצח. "ליה, אני רוצה שתדבר אליי."

"...אני לא יודעת. אני-"

הוא מסתכל עליה באריכות. בוחן.

"זה הולך להישמע גרוע."

"אני אתמודד עם זה."

"אבל אולי זה לא כל כך גרוע-" מה הוא יחשוב על אבא? היא שונאת את אבא. אבל היא גם אוהבת את אבא. הוא לא באמת כזה נורא.

"אני מחכה." נתי מעביר קווצת שיער אל מאחורי האוזן שלה.

"...בא שלי. אוף. הוא החליט שהקב"א שלי נמוך מדי-" ברגע שהיא פוצה את פיה לדבר, הסכר נפרץ. "והוא תת-אלוף בדימוס ויש לו קשרים והכול. הוא סידר שיהיה מבדק חוזר ואמרתי לו מה דעתי על זה והוא שטף לי את הפה עם סבון." היא מרגישה סתומה, עכשיו כשהאמת סוף כל סוף יצאה לחופשי. "אני לא אמורה להתחצף אליו ואני לא אמורה להתווכח איתו-" היא משתנקת. "והתווכחתי והוא גרר אותי בכוח ו-ו-"

נתי מניח את אצבע על שפתיה. "דבר דבר."

היא מהנהנת. ואז נותנת לו למשוך אותה לכיסא, אל חיקו. ליה מניחה את ראשה על הכתף שלו, כמו חתלתול שמתכרבל לתוך כף-יד גדולה, ונתי מנשק לה את הראש.

"בואי תספרי לי מה קרה מההתחלה. אני מקשיב."

חלקים קודמים

ליה די בטוחה שהיא שונאת את אבא שלה. זה נכון שהוא חכם וקונה לה כל מה שהיא רוצה והיא אוהבת את חוש ההומור שלו, אבל בתכלס, כשחושבים על זה, אבא שלה יכול להיות חתיכת דוש. כפי שקרה כשציוני הקב"א שלה הגיעו לבסוף, ו-מי יישמע, אולי לא יגייסו אותה ל-8200.

אימא מנסה להגן עליה. לא כולם צריכים ללכת למודיעין. "אני הייתי חובשת-"

"ותראי מה יצא ממך."

ליה מסננת משהו על כך שהיא מתכוונת להיות תצפיתנית, ואבא צועק עליה ששום בת שלו לא תהיה תצפיתנית. בתגובה, ליה שואלת אם בתור תת-אלוף בדימוס, זה לא קצת צבוע מצידו.

טעות.

אבא תופס אותה בזרוע ומבלי לתת לה שהות להתאושש, דוחף אותה אל מול הכיור ושוטף לה את הפה עם סבון.

למוחרת היא לובשת חולצה ארוכה כדי להסתיר את הסימנים הכחולים על הזרועות. ליה הייתה טיפשה וניסתה להתנגד, וכמובן שהעיניים שלה נפוחות, אחרי שלא הפסיקה לבכות מאז אתמול. כמובן שאם זה לא מספיק גרוע, עודד, הזנב של אמיר, מתיישב לידה באוטובוס הביתה ואומר שאמיר מתגעגע אליה והוא לא רוצה שיהיה לה רע.

ליה, עדיין נפוחה ורגישה מתחת לאיפור, מסננת שאם אמיר רוצה להפסיק לעשות לה רע, הוא צריך לעזוב אותה בשקט: "לא זה לא, והיי – ציפור!" וכשעודד מפנה לרגע את הראש, קמה ודוחפת את דרכה ליציאה, ארבע תחנות לפני הבית.

שיט.

באוויר כבר אפשר היה להריח מעט גשם. ליה ניסתה להיזכר מה אמרו בתחזית, אבל המחשבות התפוגגו לנוכח החום הכבד. גשם. בטח... ליה חרקה שיניים והיטיבה את רצועות הילקוט על כתפיה, נותרו לה שני קילומטרים ללכת ולפחות היא עושה ספורט, אבל הדמעות המשיכו לדגדג בזווית העין.

לא שזה שינה משהו. עד שהגיעה הביתה, טפטף כל המייק-אפ שהניחה מוקדם יותר הבוקר, והתאומות – לא בדיוק מעוניינות במה שעובר על אחותן הגדולה – בכו שהן רעבות. ליה רצתה לצרוח עליהן.

בזמן שהתאומות עבדו על שיעורי הבית, ליה התחילה לגבש את ההרצאה לשיעור של נתי, בעוד שבועיים וחצי. היו לה חומרים. היא רצתה לדבר על ואן-גוך ואפילו תרגמה לעצמה מאמר או שניים (נתי אהב את ואן-גוך. נכון, הוא אהב גם אמנות מודרנית וכלמיני דברים שליה פחות התחברה אליהם, אבל כשדיבר על ואן-גוך – כשליה דיברה איתו על ואן-גוך – היא הרגישה שמשהו מקליק. משהו עובד ביניהם, כמו שקרה רק... היא מסמיקה מעט כשהיא חושבת על זה. רק בסקס).

עדיין מדוכדכת, היא מחליטה לשלוח לנתי הודעה. זה מסר די דבילי. היא מקווה שנתי יבין שליה הנורמלית לא הייתה שואלת אותו באיזה חומרים מותר לה להשתמש, שזה רק תירוץ... לדבר. אבל נתי מגיב בצורה לקונית וליה תוהה אם כל העולם נהיה אידיוט או היא זאת שמטומטמת. למרבה המזל (או ביש המזל) אין לה זמן לתהות יותר מדי כי דווקא היום אבא מחליט להגיע מוקדם.

"סידרתי לך מבדק חוזר. הייתי צריך להפעיל קשרים. המבחן יתקיים ברביעי ומחר את לוקחת חופש כדי ללמוד. אני אדבר עם מי שצריך." הוא נראה כאילו הוא עושה לה טובה. ליתר דיוק, ליה בטוחה שאבא מאמין שהוא עושה לה טובה.

ליה נושכת שפתיים כדי לא לצעוק. מוחרתיים רביעי! "רביעי זה יום מגמה!" היא מתפרצת.

אבא לא טורח אפילו להסתכל עליה. "אימא שלך תיקח אותך מוחרתיים בתשע."

היא בוהה בו בעיניים רושפות כשהוא ניגש למקרר, שולף את האוכל שאימא השאירה לו, ומניח את הכלי במיקרו. "את רוצה משהו?" השאלה נזרקת כאילו בדיעבד. אחרי שהביא אותה לידי דמעות וארגן לה מחדש את השבוע ורמס את האוטונומיה שלה, הוא נזכר להיות קצת אבא.

"לא תודה."

"בעוד עשר שנים את תודי לי על זה," הוא ממלמל לעצמו כשהמיקרוגל מדנדן. "את מאוד חכמה ומוכשרת..."

אבל ציור זה לא קריירה.

זין על זה. כשהיא מתכרבלת במיטה בערב (נתי הגיב. בלקוניות, אבל עם אמוג'י, היא לא יודעת איך לפרש את זה), ליה נזכרת בעצמה בחלל האומנות. מנסה לדייק את ההשתקפויות על הזכוכית. לאזן בין הדוממים באופן שיעניק לתמונה משקל ועומק.

היא יודעת שציור זה לא קריירה. פאק. ציור כקריירה הוא קונספט כל כך מופרך שליה אפילו לא מרשה לעצמה לפנטז בכיוון. אבל ציור זה הזמן שלה עם נתי. וזה מה שהם עושים ביחד. ולנתי כן אכפת מהציור שלה ומחר היא צריכה ללמוד לבחינה המחורבנת ההיא (אבא אפילו פינה לעצמו זמן כדי לשבת איתה על כמה תרגילים ולהפטיר ברוגז שהוא לא מבין איך היא פקששה ככה את הבחינה. כי שכל ברור שיש כאן).

ליה כותבת לגיל, שמתבאסת איתה. הן משוחחות במשך דקות ארוכות, ליה בוכה קצת ואז הן קובעות לדבר שוב, אחרי שליה תסיים לחרוש את כל הספרים שאבא הנחית עליה. לפחות למוחרת, גיל מציינת שנתי שאל עליה. ליה מעבירה את רבע השעה העוקבת בניסיון להבין איך הוא נשמע, מה היו המילים המדויקות בהן השתמש ואיזה מן הבעה הייתה לו.

"אני לא יודעת," גיל מוסיפה אמוג'י מגלגל עיניים. "הוא נראה כמו עצמו."

ליה נאנחת ומתנצלת. גיל מתנצלת גם. הן מסכמות להתראות בחמישי, ו-"אולי תוכלי לתפוס את נתי...?"

היא לא יכולה. חמישי זה היום שלו באוניברסיטה.

ליה בוכה לתוך הכרית.

לצערי ולחרדתי, בשבועות האחרונים שעבדתי את חיי לחשבונות הפייסבוק והאינסטגרם שלי. למה? כי אני טיפשה. וזה לא היה כ"כ נורא, אלמלא הייתי עסוקה כל הזמן בלדאוג לגבי מינונים של חשיפה. כי חשיפה צריכה להיות מספיק אבל בשום פנים ואופן לא יותר מדי. אז אני בחרדות. ואני שונאת את כל העולם. ואני כותבת לעצמי פוסטים רק כדי למחוק אותם בתקווה שהכתיבה לעצמי תחליף באורח פלא את הסיפוק שבצעקות וירטואליות על אנשים שבכלל אין להם מושג שצעקתי עליהם. כשחושבות על זה ככה, זה נשמע כמו ויתור פעוט. מן חשק חסר משמעות שמוטב (לא סתם אפשר, כדאי!) לעשות לו דיליט. אבל ככה יש לי הרבה פחות תקשורת. ומינוני התקשורת הבינאישית שלי כ"כ מצומצמים והתצורה שלהם כל כך מתובנתת וכפופה לכ"כ הרבה אילוצים, שאני מורעבת לתקשורת. אם רק הייתי קצת פחות מפונקת, זה היה פתיר. אבל אני רגילה לשיחה שנונה ורגילה שיש לי מה שבא לי, מתי שבא לי. בכלל, אם כבר התלוננתי על היעדר סאבים שאוהבים להתענות בכתיבת סיפורים שלא מעניינים אותם, אוסיף לרשימת התלונות חסר בסאבים שאוהבים להתענות ב... אני אפילו לא בטוחה איך להגדיר את זה. קילומטראז' שיחה שלא מוביל לשום מקום? וכן: חסר במשמעת עצמית. וחסר באקסטזה. וחסר ב... לא יודעת. פינג-פונג מהנה ומפרה עם העולם. אפילו כשאני מסירה מעצמי כל גבול מדומיין, אני נשפכת ונהיית שקופה ומתאיינת. אם הייתי מים הייתי מתאדה עכשיו. 

שוב חשבתי כמה נחמד יהיה למצוא מישהו שיממש את האלימות שלי בעולם כדי שאוכל להפסיק לעכל את עצמי (ואז טיילתי לכאן והגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שהכול משעמם וגם אלימות עם אחרים זה משעמם, עד שלבסוף סיימתי לעכל את עצמי ונשאר רק לוע שמוביל לריק). בקיצור, התענגות או מוות, והרי זה היינו הך.