ליה די בטוחה שהיא שונאת את אבא שלה. זה נכון שהוא חכם וקונה לה כל מה שהיא רוצה והיא אוהבת את חוש ההומור שלו, אבל בתכלס, כשחושבים על זה, אבא שלה יכול להיות חתיכת דוש. כפי שקרה כשציוני הקב"א שלה הגיעו לבסוף, ו-מי יישמע, אולי לא יגייסו אותה ל-8200.
אימא מנסה להגן עליה. לא כולם צריכים ללכת למודיעין. "אני הייתי חובשת-"
"ותראי מה יצא ממך."
ליה מסננת משהו על כך שהיא מתכוונת להיות תצפיתנית, ואבא צועק עליה ששום בת שלו לא תהיה תצפיתנית. בתגובה, ליה שואלת אם בתור תת-אלוף בדימוס, זה לא קצת צבוע מצידו.
טעות.
אבא תופס אותה בזרוע ומבלי לתת לה שהות להתאושש, דוחף אותה אל מול הכיור ושוטף לה את הפה עם סבון.
למוחרת היא לובשת חולצה ארוכה כדי להסתיר את הסימנים הכחולים על הזרועות. ליה הייתה טיפשה וניסתה להתנגד, וכמובן שהעיניים שלה נפוחות, אחרי שלא הפסיקה לבכות מאז אתמול. כמובן שאם זה לא מספיק גרוע, עודד, הזנב של אמיר, מתיישב לידה באוטובוס הביתה ואומר שאמיר מתגעגע אליה והוא לא רוצה שיהיה לה רע.
ליה, עדיין נפוחה ורגישה מתחת לאיפור, מסננת שאם אמיר רוצה להפסיק לעשות לה רע, הוא צריך לעזוב אותה בשקט: "לא זה לא, והיי – ציפור!" וכשעודד מפנה לרגע את הראש, קמה ודוחפת את דרכה ליציאה, ארבע תחנות לפני הבית.
שיט.
באוויר כבר אפשר היה להריח מעט גשם. ליה ניסתה להיזכר מה אמרו בתחזית, אבל המחשבות התפוגגו לנוכח החום הכבד. גשם. בטח... ליה חרקה שיניים והיטיבה את רצועות הילקוט על כתפיה, נותרו לה שני קילומטרים ללכת ולפחות היא עושה ספורט, אבל הדמעות המשיכו לדגדג בזווית העין.
לא שזה שינה משהו. עד שהגיעה הביתה, טפטף כל המייק-אפ שהניחה מוקדם יותר הבוקר, והתאומות – לא בדיוק מעוניינות במה שעובר על אחותן הגדולה – בכו שהן רעבות. ליה רצתה לצרוח עליהן.
בזמן שהתאומות עבדו על שיעורי הבית, ליה התחילה לגבש את ההרצאה לשיעור של נתי, בעוד שבועיים וחצי. היו לה חומרים. היא רצתה לדבר על ואן-גוך ואפילו תרגמה לעצמה מאמר או שניים (נתי אהב את ואן-גוך. נכון, הוא אהב גם אמנות מודרנית וכלמיני דברים שליה פחות התחברה אליהם, אבל כשדיבר על ואן-גוך – כשליה דיברה איתו על ואן-גוך – היא הרגישה שמשהו מקליק. משהו עובד ביניהם, כמו שקרה רק... היא מסמיקה מעט כשהיא חושבת על זה. רק בסקס).
עדיין מדוכדכת, היא מחליטה לשלוח לנתי הודעה. זה מסר די דבילי. היא מקווה שנתי יבין שליה הנורמלית לא הייתה שואלת אותו באיזה חומרים מותר לה להשתמש, שזה רק תירוץ... לדבר. אבל נתי מגיב בצורה לקונית וליה תוהה אם כל העולם נהיה אידיוט או היא זאת שמטומטמת. למרבה המזל (או ביש המזל) אין לה זמן לתהות יותר מדי כי דווקא היום אבא מחליט להגיע מוקדם.
"סידרתי לך מבדק חוזר. הייתי צריך להפעיל קשרים. המבחן יתקיים ברביעי ומחר את לוקחת חופש כדי ללמוד. אני אדבר עם מי שצריך." הוא נראה כאילו הוא עושה לה טובה. ליתר דיוק, ליה בטוחה שאבא מאמין שהוא עושה לה טובה.
ליה נושכת שפתיים כדי לא לצעוק. מוחרתיים רביעי! "רביעי זה יום מגמה!" היא מתפרצת.
אבא לא טורח אפילו להסתכל עליה. "אימא שלך תיקח אותך מוחרתיים בתשע."
היא בוהה בו בעיניים רושפות כשהוא ניגש למקרר, שולף את האוכל שאימא השאירה לו, ומניח את הכלי במיקרו. "את רוצה משהו?" השאלה נזרקת כאילו בדיעבד. אחרי שהביא אותה לידי דמעות וארגן לה מחדש את השבוע ורמס את האוטונומיה שלה, הוא נזכר להיות קצת אבא.
"לא תודה."
"בעוד עשר שנים את תודי לי על זה," הוא ממלמל לעצמו כשהמיקרוגל מדנדן. "את מאוד חכמה ומוכשרת..."
אבל ציור זה לא קריירה.
זין על זה. כשהיא מתכרבלת במיטה בערב (נתי הגיב. בלקוניות, אבל עם אמוג'י, היא לא יודעת איך לפרש את זה), ליה נזכרת בעצמה בחלל האומנות. מנסה לדייק את ההשתקפויות על הזכוכית. לאזן בין הדוממים באופן שיעניק לתמונה משקל ועומק.
היא יודעת שציור זה לא קריירה. פאק. ציור כקריירה הוא קונספט כל כך מופרך שליה אפילו לא מרשה לעצמה לפנטז בכיוון. אבל ציור זה הזמן שלה עם נתי. וזה מה שהם עושים ביחד. ולנתי כן אכפת מהציור שלה ומחר היא צריכה ללמוד לבחינה המחורבנת ההיא (אבא אפילו פינה לעצמו זמן כדי לשבת איתה על כמה תרגילים ולהפטיר ברוגז שהוא לא מבין איך היא פקששה ככה את הבחינה. כי שכל ברור שיש כאן).
ליה כותבת לגיל, שמתבאסת איתה. הן משוחחות במשך דקות ארוכות, ליה בוכה קצת ואז הן קובעות לדבר שוב, אחרי שליה תסיים לחרוש את כל הספרים שאבא הנחית עליה. לפחות למוחרת, גיל מציינת שנתי שאל עליה. ליה מעבירה את רבע השעה העוקבת בניסיון להבין איך הוא נשמע, מה היו המילים המדויקות בהן השתמש ואיזה מן הבעה הייתה לו.
"אני לא יודעת," גיל מוסיפה אמוג'י מגלגל עיניים. "הוא נראה כמו עצמו."
ליה נאנחת ומתנצלת. גיל מתנצלת גם. הן מסכמות להתראות בחמישי, ו-"אולי תוכלי לתפוס את נתי...?"
היא לא יכולה. חמישי זה היום שלו באוניברסיטה.
ליה בוכה לתוך הכרית.