לצערי ולחרדתי, בשבועות האחרונים שעבדתי את חיי לחשבונות הפייסבוק והאינסטגרם שלי. למה? כי אני טיפשה. וזה לא היה כ"כ נורא, אלמלא הייתי עסוקה כל הזמן בלדאוג לגבי מינונים של חשיפה. כי חשיפה צריכה להיות מספיק אבל בשום פנים ואופן לא יותר מדי. אז אני בחרדות. ואני שונאת את כל העולם. ואני כותבת לעצמי פוסטים רק כדי למחוק אותם בתקווה שהכתיבה לעצמי תחליף באורח פלא את הסיפוק שבצעקות וירטואליות על אנשים שבכלל אין להם מושג שצעקתי עליהם. כשחושבות על זה ככה, זה נשמע כמו ויתור פעוט. מן חשק חסר משמעות שמוטב (לא סתם אפשר, כדאי!) לעשות לו דיליט. אבל ככה יש לי הרבה פחות תקשורת. ומינוני התקשורת הבינאישית שלי כ"כ מצומצמים והתצורה שלהם כל כך מתובנתת וכפופה לכ"כ הרבה אילוצים, שאני מורעבת לתקשורת. אם רק הייתי קצת פחות מפונקת, זה היה פתיר. אבל אני רגילה לשיחה שנונה ורגילה שיש לי מה שבא לי, מתי שבא לי. בכלל, אם כבר התלוננתי על היעדר סאבים שאוהבים להתענות בכתיבת סיפורים שלא מעניינים אותם, אוסיף לרשימת התלונות חסר בסאבים שאוהבים להתענות ב... אני אפילו לא בטוחה איך להגדיר את זה. קילומטראז' שיחה שלא מוביל לשום מקום? וכן: חסר במשמעת עצמית. וחסר באקסטזה. וחסר ב... לא יודעת. פינג-פונג מהנה ומפרה עם העולם. אפילו כשאני מסירה מעצמי כל גבול מדומיין, אני נשפכת ונהיית שקופה ומתאיינת. אם הייתי מים הייתי מתאדה עכשיו.
לפני 4 חודשים. 11 ביולי 2024 בשעה 22:46
