בליל רביעי, ליה מודיעה לאימא שהיא לא יכולה להשגיח מחר על התאומות. יש משהו של המגמה וליה חייבת להיות שם. אימא לא מתווכחת יותר מדי. ליה מנחשת שהיא עדיין מרגישה אשמה בגלל מה שקרה עם אבא (יופי. מגיע לה).
אחר כך היא פונה להתארגן. ליה מנסה קצת מייק-אפ על הזרוע העליונה – הצבע בהיר מדי ובסוף היא גונבת לאימא חולצה עם שרוול 3/4 ובוכה קצת. הולך להיות לה חם ומגעיל בחוץ, זה לא הוגן והכול אשמת אבא. שילך לעזאזל.
כדי לפצות את עצמה, ליה לוקחת את אחד הג'ינסים היותר קצרים מהארון. ההוא שגורם לחגי לכחכח באי-נוחות (טלי, המחנכת, ניסתה לנזוף בה, וליה לא התבלבלה והסבירה לה שזאת הטרדה מינית. הזיכרון מעודד אותה קצת אבל גם גורם לה להרגיש כמו ילדה קטנה ומעצבנת).
"את חושבת שאני תינוקת?"
גיל, בגבות מכווצות, מנסה להבין מה ליה שואלת אותה. הן בדיוק יצאו משיעור ספרות, וגיל – כמו חברה נאמנה – מגישה לליה טישיו.
"אני פשוט..." עדיין מתחשק לה לבכות. היא עדיין מרגישה חשופה מדי. נתי התקשר. הם יפגשו יותר מאוחר. אבל הצרות שלה מרגישות לה כל כך מפגרות. היא איכשהו עייפה ומוטרדת ונואשת בו-זמנית. "אולי זה בכלל דבר טוב שאבא התעקש על המבחן החוזר."
גיל מסתכלת עליה בספקנות. "אנחנו עדיין מדברות על אבא שלך?"
כן, ברור שהן פאקינג מדברות על אבא שלה. חוץ מזה שאולי הן מדברות על נתי, וליה כל כך רוצה לראות אותו כבר.
"את חושבת שתספרי לו על מה שקרה?"
היא מושכת כתפיים. נתי רצה לשמוע אותה מדברת. זה קוסם לאותו חלק בליה שבטוח שהיא הדבר הכי מעניין עלי אדמות (אבל היא לא. ואבא הכאיב לה, משהו בעצבים המעקצצים בכל פעם שהיא מעבירה את האצבעות על הכתף, מזכיר לליה שהיא הרבה יותר קטנה ופגיעה וחסרת-חשיבות מכפי שמתחשק לה להאמין).
שש וחצי מגיע מוקדם ומאוחר מכפי שציפתה. ליה הלכה לספרייה כדי להעביר את הזמן, וכשהספרייה נסגרה, הלכה לשבת באחת הכיתות הריקות. היא שקלה לעזוב את מתחם בית הספר כדי ללכת לנשנש משהו, אבל היא לא רוצה שהשוער יראה אותה יוצאת ונכנסת. לבסוף, בשש עשרים ושלוש, היא מכתיפה את התיק והולכת לחלל האומנות.
נתי לא שם. היא מסתכלת שוב על השעון. שש שלושים וארבע. אולי הוא הבריז לה? אבל הוא היה-
הדלת נפתחת. "ליה?" השיער שלו פרוע מעט. היא אוהבת את זה: הוא נראה כאילו מיהר לפגוש אותה. איכשהו כל הרגשות עולים ומציפים אותה בבת-אחת, ולא בא לה להתפשט ולא בא לה לדבר ולא-
"ששש. למה הבכי?" נתי שומט את התיק שלו וחוצה את הכיתה כדי לחבק אותה.
ליה מושכת באף. הוא גדול וחם וגבוה וטוב כל כך להישען עליו.
"ליה-" הוא מלטף את השיער שלה, מנגב את הדמעות באגודל, ואז מנשק לה את המצח. "ליה, אני רוצה שתדבר אליי."
"...אני לא יודעת. אני-"
הוא מסתכל עליה באריכות. בוחן.
"זה הולך להישמע גרוע."
"אני אתמודד עם זה."
"אבל אולי זה לא כל כך גרוע-" מה הוא יחשוב על אבא? היא שונאת את אבא. אבל היא גם אוהבת את אבא. הוא לא באמת כזה נורא.
"אני מחכה." נתי מעביר קווצת שיער אל מאחורי האוזן שלה.
"...בא שלי. אוף. הוא החליט שהקב"א שלי נמוך מדי-" ברגע שהיא פוצה את פיה לדבר, הסכר נפרץ. "והוא תת-אלוף בדימוס ויש לו קשרים והכול. הוא סידר שיהיה מבדק חוזר ואמרתי לו מה דעתי על זה והוא שטף לי את הפה עם סבון." היא מרגישה סתומה, עכשיו כשהאמת סוף כל סוף יצאה לחופשי. "אני לא אמורה להתחצף אליו ואני לא אמורה להתווכח איתו-" היא משתנקת. "והתווכחתי והוא גרר אותי בכוח ו-ו-"
נתי מניח את אצבע על שפתיה. "דבר דבר."
היא מהנהנת. ואז נותנת לו למשוך אותה לכיסא, אל חיקו. ליה מניחה את ראשה על הכתף שלו, כמו חתלתול שמתכרבל לתוך כף-יד גדולה, ונתי מנשק לה את הראש.
"בואי תספרי לי מה קרה מההתחלה. אני מקשיב."
