אם היו עינויים

לחלקים קודמים

בליל רביעי, ליה מודיעה לאימא שהיא לא יכולה להשגיח מחר על התאומות. יש משהו של המגמה וליה חייבת להיות שם. אימא לא מתווכחת יותר מדי. ליה מנחשת שהיא עדיין מרגישה אשמה בגלל מה שקרה עם אבא (יופי. מגיע לה).

אחר כך היא פונה להתארגן. ליה מנסה קצת מייק-אפ על הזרוע העליונה – הצבע בהיר מדי ובסוף היא גונבת לאימא חולצה עם שרוול 3/4 ובוכה קצת. הולך להיות לה חם ומגעיל בחוץ, זה לא הוגן והכול אשמת אבא. שילך לעזאזל.

כדי לפצות את עצמה, ליה לוקחת את אחד הג'ינסים היותר קצרים מהארון. ההוא שגורם לחגי לכחכח באי-נוחות (טלי, המחנכת, ניסתה לנזוף בה, וליה לא התבלבלה והסבירה לה שזאת הטרדה מינית. הזיכרון מעודד אותה קצת אבל גם גורם לה להרגיש כמו ילדה קטנה ומעצבנת).

"את חושבת שאני תינוקת?"

גיל, בגבות מכווצות, מנסה להבין מה ליה שואלת אותה. הן בדיוק יצאו משיעור ספרות, וגיל – כמו חברה נאמנה – מגישה לליה טישיו.

"אני פשוט..." עדיין מתחשק לה לבכות. היא עדיין מרגישה חשופה מדי. נתי התקשר. הם יפגשו יותר מאוחר. אבל הצרות שלה מרגישות לה כל כך מפגרות. היא איכשהו עייפה ומוטרדת ונואשת בו-זמנית. "אולי זה בכלל דבר טוב שאבא התעקש על המבחן החוזר."

גיל מסתכלת עליה בספקנות. "אנחנו עדיין מדברות על אבא שלך?"

כן, ברור שהן פאקינג מדברות על אבא שלה. חוץ מזה שאולי הן מדברות על נתי, וליה כל כך רוצה לראות אותו כבר.

"את חושבת שתספרי לו על מה שקרה?"

היא מושכת כתפיים. נתי רצה לשמוע אותה מדברת. זה קוסם לאותו חלק בליה שבטוח שהיא הדבר הכי מעניין עלי אדמות (אבל היא לא. ואבא הכאיב לה, משהו בעצבים המעקצצים בכל פעם שהיא מעבירה את האצבעות על הכתף, מזכיר לליה שהיא הרבה יותר קטנה ופגיעה וחסרת-חשיבות מכפי שמתחשק לה להאמין).

שש וחצי מגיע מוקדם ומאוחר מכפי שציפתה. ליה הלכה לספרייה כדי להעביר את הזמן, וכשהספרייה נסגרה, הלכה לשבת באחת הכיתות הריקות. היא שקלה לעזוב את מתחם בית הספר כדי ללכת לנשנש משהו, אבל היא לא רוצה שהשוער יראה אותה יוצאת ונכנסת. לבסוף, בשש עשרים ושלוש, היא מכתיפה את התיק והולכת לחלל האומנות.

נתי לא שם. היא מסתכלת שוב על השעון. שש שלושים וארבע. אולי הוא הבריז לה? אבל הוא היה-

הדלת נפתחת. "ליה?" השיער שלו פרוע מעט. היא אוהבת את זה: הוא נראה כאילו מיהר לפגוש אותה. איכשהו כל הרגשות עולים ומציפים אותה בבת-אחת, ולא בא לה להתפשט ולא בא לה לדבר ולא-

"ששש. למה הבכי?" נתי שומט את התיק שלו וחוצה את הכיתה כדי לחבק אותה.

ליה מושכת באף. הוא גדול וחם וגבוה וטוב כל כך להישען עליו.

"ליה-" הוא מלטף את השיער שלה, מנגב את הדמעות באגודל, ואז מנשק לה את המצח. "ליה, אני רוצה שתדבר אליי."

"...אני לא יודעת. אני-"

הוא מסתכל עליה באריכות. בוחן.

"זה הולך להישמע גרוע."

"אני אתמודד עם זה."

"אבל אולי זה לא כל כך גרוע-" מה הוא יחשוב על אבא? היא שונאת את אבא. אבל היא גם אוהבת את אבא. הוא לא באמת כזה נורא.

"אני מחכה." נתי מעביר קווצת שיער אל מאחורי האוזן שלה.

"...בא שלי. אוף. הוא החליט שהקב"א שלי נמוך מדי-" ברגע שהיא פוצה את פיה לדבר, הסכר נפרץ. "והוא תת-אלוף בדימוס ויש לו קשרים והכול. הוא סידר שיהיה מבדק חוזר ואמרתי לו מה דעתי על זה והוא שטף לי את הפה עם סבון." היא מרגישה סתומה, עכשיו כשהאמת סוף כל סוף יצאה לחופשי. "אני לא אמורה להתחצף אליו ואני לא אמורה להתווכח איתו-" היא משתנקת. "והתווכחתי והוא גרר אותי בכוח ו-ו-"

נתי מניח את אצבע על שפתיה. "דבר דבר."

היא מהנהנת. ואז נותנת לו למשוך אותה לכיסא, אל חיקו. ליה מניחה את ראשה על הכתף שלו, כמו חתלתול שמתכרבל לתוך כף-יד גדולה, ונתי מנשק לה את הראש.

"בואי תספרי לי מה קרה מההתחלה. אני מקשיב."

חלקים קודמים

ליה די בטוחה שהיא שונאת את אבא שלה. זה נכון שהוא חכם וקונה לה כל מה שהיא רוצה והיא אוהבת את חוש ההומור שלו, אבל בתכלס, כשחושבים על זה, אבא שלה יכול להיות חתיכת דוש. כפי שקרה כשציוני הקב"א שלה הגיעו לבסוף, ו-מי יישמע, אולי לא יגייסו אותה ל-8200.

אימא מנסה להגן עליה. לא כולם צריכים ללכת למודיעין. "אני הייתי חובשת-"

"ותראי מה יצא ממך."

ליה מסננת משהו על כך שהיא מתכוונת להיות תצפיתנית, ואבא צועק עליה ששום בת שלו לא תהיה תצפיתנית. בתגובה, ליה שואלת אם בתור תת-אלוף בדימוס, זה לא קצת צבוע מצידו.

טעות.

אבא תופס אותה בזרוע ומבלי לתת לה שהות להתאושש, דוחף אותה אל מול הכיור ושוטף לה את הפה עם סבון.

למוחרת היא לובשת חולצה ארוכה כדי להסתיר את הסימנים הכחולים על הזרועות. ליה הייתה טיפשה וניסתה להתנגד, וכמובן שהעיניים שלה נפוחות, אחרי שלא הפסיקה לבכות מאז אתמול. כמובן שאם זה לא מספיק גרוע, עודד, הזנב של אמיר, מתיישב לידה באוטובוס הביתה ואומר שאמיר מתגעגע אליה והוא לא רוצה שיהיה לה רע.

ליה, עדיין נפוחה ורגישה מתחת לאיפור, מסננת שאם אמיר רוצה להפסיק לעשות לה רע, הוא צריך לעזוב אותה בשקט: "לא זה לא, והיי – ציפור!" וכשעודד מפנה לרגע את הראש, קמה ודוחפת את דרכה ליציאה, ארבע תחנות לפני הבית.

שיט.

באוויר כבר אפשר היה להריח מעט גשם. ליה ניסתה להיזכר מה אמרו בתחזית, אבל המחשבות התפוגגו לנוכח החום הכבד. גשם. בטח... ליה חרקה שיניים והיטיבה את רצועות הילקוט על כתפיה, נותרו לה שני קילומטרים ללכת ולפחות היא עושה ספורט, אבל הדמעות המשיכו לדגדג בזווית העין.

לא שזה שינה משהו. עד שהגיעה הביתה, טפטף כל המייק-אפ שהניחה מוקדם יותר הבוקר, והתאומות – לא בדיוק מעוניינות במה שעובר על אחותן הגדולה – בכו שהן רעבות. ליה רצתה לצרוח עליהן.

בזמן שהתאומות עבדו על שיעורי הבית, ליה התחילה לגבש את ההרצאה לשיעור של נתי, בעוד שבועיים וחצי. היו לה חומרים. היא רצתה לדבר על ואן-גוך ואפילו תרגמה לעצמה מאמר או שניים (נתי אהב את ואן-גוך. נכון, הוא אהב גם אמנות מודרנית וכלמיני דברים שליה פחות התחברה אליהם, אבל כשדיבר על ואן-גוך – כשליה דיברה איתו על ואן-גוך – היא הרגישה שמשהו מקליק. משהו עובד ביניהם, כמו שקרה רק... היא מסמיקה מעט כשהיא חושבת על זה. רק בסקס).

עדיין מדוכדכת, היא מחליטה לשלוח לנתי הודעה. זה מסר די דבילי. היא מקווה שנתי יבין שליה הנורמלית לא הייתה שואלת אותו באיזה חומרים מותר לה להשתמש, שזה רק תירוץ... לדבר. אבל נתי מגיב בצורה לקונית וליה תוהה אם כל העולם נהיה אידיוט או היא זאת שמטומטמת. למרבה המזל (או ביש המזל) אין לה זמן לתהות יותר מדי כי דווקא היום אבא מחליט להגיע מוקדם.

"סידרתי לך מבדק חוזר. הייתי צריך להפעיל קשרים. המבחן יתקיים ברביעי ומחר את לוקחת חופש כדי ללמוד. אני אדבר עם מי שצריך." הוא נראה כאילו הוא עושה לה טובה. ליתר דיוק, ליה בטוחה שאבא מאמין שהוא עושה לה טובה.

ליה נושכת שפתיים כדי לא לצעוק. מוחרתיים רביעי! "רביעי זה יום מגמה!" היא מתפרצת.

אבא לא טורח אפילו להסתכל עליה. "אימא שלך תיקח אותך מוחרתיים בתשע."

היא בוהה בו בעיניים רושפות כשהוא ניגש למקרר, שולף את האוכל שאימא השאירה לו, ומניח את הכלי במיקרו. "את רוצה משהו?" השאלה נזרקת כאילו בדיעבד. אחרי שהביא אותה לידי דמעות וארגן לה מחדש את השבוע ורמס את האוטונומיה שלה, הוא נזכר להיות קצת אבא.

"לא תודה."

"בעוד עשר שנים את תודי לי על זה," הוא ממלמל לעצמו כשהמיקרוגל מדנדן. "את מאוד חכמה ומוכשרת..."

אבל ציור זה לא קריירה.

זין על זה. כשהיא מתכרבלת במיטה בערב (נתי הגיב. בלקוניות, אבל עם אמוג'י, היא לא יודעת איך לפרש את זה), ליה נזכרת בעצמה בחלל האומנות. מנסה לדייק את ההשתקפויות על הזכוכית. לאזן בין הדוממים באופן שיעניק לתמונה משקל ועומק.

היא יודעת שציור זה לא קריירה. פאק. ציור כקריירה הוא קונספט כל כך מופרך שליה אפילו לא מרשה לעצמה לפנטז בכיוון. אבל ציור זה הזמן שלה עם נתי. וזה מה שהם עושים ביחד. ולנתי כן אכפת מהציור שלה ומחר היא צריכה ללמוד לבחינה המחורבנת ההיא (אבא אפילו פינה לעצמו זמן כדי לשבת איתה על כמה תרגילים ולהפטיר ברוגז שהוא לא מבין איך היא פקששה ככה את הבחינה. כי שכל ברור שיש כאן).

ליה כותבת לגיל, שמתבאסת איתה. הן משוחחות במשך דקות ארוכות, ליה בוכה קצת ואז הן קובעות לדבר שוב, אחרי שליה תסיים לחרוש את כל הספרים שאבא הנחית עליה. לפחות למוחרת, גיל מציינת שנתי שאל עליה. ליה מעבירה את רבע השעה העוקבת בניסיון להבין איך הוא נשמע, מה היו המילים המדויקות בהן השתמש ואיזה מן הבעה הייתה לו.

"אני לא יודעת," גיל מוסיפה אמוג'י מגלגל עיניים. "הוא נראה כמו עצמו."

ליה נאנחת ומתנצלת. גיל מתנצלת גם. הן מסכמות להתראות בחמישי, ו-"אולי תוכלי לתפוס את נתי...?"

היא לא יכולה. חמישי זה היום שלו באוניברסיטה.

ליה בוכה לתוך הכרית.

לצערי ולחרדתי, בשבועות האחרונים שעבדתי את חיי לחשבונות הפייסבוק והאינסטגרם שלי. למה? כי אני טיפשה. וזה לא היה כ"כ נורא, אלמלא הייתי עסוקה כל הזמן בלדאוג לגבי מינונים של חשיפה. כי חשיפה צריכה להיות מספיק אבל בשום פנים ואופן לא יותר מדי. אז אני בחרדות. ואני שונאת את כל העולם. ואני כותבת לעצמי פוסטים רק כדי למחוק אותם בתקווה שהכתיבה לעצמי תחליף באורח פלא את הסיפוק שבצעקות וירטואליות על אנשים שבכלל אין להם מושג שצעקתי עליהם. כשחושבות על זה ככה, זה נשמע כמו ויתור פעוט. מן חשק חסר משמעות שמוטב (לא סתם אפשר, כדאי!) לעשות לו דיליט. אבל ככה יש לי הרבה פחות תקשורת. ומינוני התקשורת הבינאישית שלי כ"כ מצומצמים והתצורה שלהם כל כך מתובנתת וכפופה לכ"כ הרבה אילוצים, שאני מורעבת לתקשורת. אם רק הייתי קצת פחות מפונקת, זה היה פתיר. אבל אני רגילה לשיחה שנונה ורגילה שיש לי מה שבא לי, מתי שבא לי. בכלל, אם כבר התלוננתי על היעדר סאבים שאוהבים להתענות בכתיבת סיפורים שלא מעניינים אותם, אוסיף לרשימת התלונות חסר בסאבים שאוהבים להתענות ב... אני אפילו לא בטוחה איך להגדיר את זה. קילומטראז' שיחה שלא מוביל לשום מקום? וכן: חסר במשמעת עצמית. וחסר באקסטזה. וחסר ב... לא יודעת. פינג-פונג מהנה ומפרה עם העולם. אפילו כשאני מסירה מעצמי כל גבול מדומיין, אני נשפכת ונהיית שקופה ומתאיינת. אם הייתי מים הייתי מתאדה עכשיו. 

שוב חשבתי כמה נחמד יהיה למצוא מישהו שיממש את האלימות שלי בעולם כדי שאוכל להפסיק לעכל את עצמי (ואז טיילתי לכאן והגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שהכול משעמם וגם אלימות עם אחרים זה משעמם, עד שלבסוף סיימתי לעכל את עצמי ונשאר רק לוע שמוביל לריק). בקיצור, התענגות או מוות, והרי זה היינו הך. 

לחלקים קודמים

"אני לא אוהבת את הציור הזה."

היא לא לגמרי בטוחה מה נתי רוצה ממנה. היא ניסתה לומר לו, כמה פעמים, שציור זאת לא קריירה (ותמיד נשמעה לעצמה כמו הד חיוור ומסכן של אבא. זה גרם לה לסתום את הפה לפני שהמילים הספיקו לברוח החוצה). אבל... זה לא רק אבא.

נתי צודק. היא לא רצינית לגבי הציור שלה כי היא פשוט... לא מתכננת לעשות איתו שום דבר. יש לה ציונים טובים. היא עושה מיליון יחידות בגרות, כולל חמש יחידות פיזיקה ומתמטיקה. יהיה לה כסף כשתהיה גדולה.

ואיכשהו... זה אף פעם לא הזמן או המקום ללבן דברים. אחרי שהוא גורם לה לגמור ארבע פעמים ברצף.

"מה את לא אוהבת בציור?" נתי יושב מאחוריה. מסתכל עליה. היא אוהבת את האופן שבו הוא מסתכל עליה. אבל... זה לא בדיוק מסייע לה לצייר יותר טוב.

"הוא פשוט... לא מדויק. ההשתקפויות לא טובות. זה נראה חובבני."

"ואת חושבת שאם תפסיקי לצייר הוא יהיה יותר טוב?"

ליה כובשת את הדחף לשאול למה זה משנה. הציור הוא המסגרת החיצונית שנתי כופה על האינטרקציה ביניהם. הדבר שהוא מספר לעצמו, כדי להרגיש בנוח עם מה שהם עושים. היא בוגרת מספיק כדי להבין את זה ולא לנסות להתעקש על הנקודה, אבל כנראה לא בוגרת מספיק כדי להושיב את עצמה ולקחת ברצינות סט כישורים שוויתרה עליו מזמן.

"את חושבת שאני מבזבז את זמנך." היא אף פעם לא מצליחה לקרוא את הטון הזה שלו. המילים מאשימות, אבל הקול משועשע, בוחן.

 

היא חוזרת הביתה כשדעתה מוסחת. היא צריכה לנסות לדבר עם נתי. אבל היא צריכה גם לדבר עם אמיר, ואולי עם עצמה. התחושה הזאת, שאין לה לגמרי מושג מה היא עושה, מבלבלת. מציקה, אבל גם נעימה באיזשהו אופן. אם לליה אין מושג מה היא עושה, לפחות נתי יודע. היא יכולה לסמוך עליו. היא אמורה לסמוך עליו.

האם היא באמת סומכת עליו? ליה לא לגמרי בטוחה. הוא אומנם מבוגר יותר. ומנוסה יותר. אבל יש לו חיים משלו ובעיות משלו. אולי הבעיה שלה זה שהיא לא מוכנה לקבל אדם שני בתור אוטוריטה. היא חשדנית מדי ושרוטה מדי והכול מציק. כל השריטות אדומות ומגרדות.

אבל... האם זאת בעיה?

היא רוצה לסמוך עליו. היא רוצה להיות... פחות על המשמר. יותר נשמרת. אבל זה קשה.

ואמיר, כמובן, לא מפשט עבורה את הדברים.

 

ליה מתעלמת מהודעות הטקסט הראשונות. אמיר שואל מה קורה ומתי הם נפגשים. הם לא נפגשים – כי הוא לא מסוגל לשמור את הידיים שלו לעצמו (וגם, היא מודה בפני עצמה, כי אמיר לא ממש מעניין אותה כשהוא לא חומר לזיון פוטנציאלי. האם זה הופך אותה לנוראית? היא קצת מתביישת). בהודעה החמישית או השישית אמיר מתחיל להישמע עצבני.

ליה כותבת לו במהירות. "אני עסוקה וזה לא מתאים."

"עסוקה עם נתי?"

מתחשק לה לגלגל עיניים, אבל החשק מהול בחרדה.

היא מקלידה במהירות: "צא מהסרט."

אין סיכוי שהוא יודע משהו.

אמיר מנסה טקטיקה חדשה. הוא ייקח אותה לסרט. הוא יקנה לה את הספר הזה שהיא רוצה, הוא לא זוכר את השם שלו-

"מראה כמה אתה מקשיב."

הוא מתגעגע אליה.

אבל היא לא מתגעגעת אליו. היא מחליטה להיות עוקצנית ולומר לו את האמת.

אמיר משיב בקיצור: "את עוד תצטערי על זה."

לחלקים קודמים

בבוקר יום רביעי, לליה אין מנוס מלהגיע למסקנה שמשהו בתקשורת עם אמיר... התקלקל. הוא ניסה לתפוס אותה לבד בשני (ליה התחמקה), ואז הצליח לתפוס אותה לבד בשלישי – ליה הייתה תקיפה, אמיר נראה מעוצבן. היא פלרטטה אתו קצת, כדי שישכח שהוא עצבני, ואז, בלית ברירה, עצרה אותו עם "לא" תקיף.

"זה לא שיש לו תמונות שלך," גיל מהרהרת. המבט שלה עדיין שיפוטי, אבל היא עדינה יותר, פחות ממהרת לצלוב את ליה. "מה הוא כבר יכול לעשות, להגיד דברים?

"הוא פאקינג אמיר ויינרמן." ליה צונחת לתוך המושב באנחה רועמת. "את יודעת שהמילה שלו הרבה יותר משמעותית משלי בבית הספר הזה."

גיל פונה למחוק שרבוט שהשאיר אחד התלמידים מהכיתה הקודמת על השולחן. הן עדיין לבד למרות שההפסקה עומדת להסתיים בקרוב. מאוחר יותר – תפגוש את נתי.

מתחשק לה לכעוס על גיל. הייתה זו גיל, אחרי הכול, שהתלהבה כל כך לדחוף אותה לזרועותיו של אמיר. אלא שליה לא התנגדה. להיפך. היא מנסה לשחזר את החודשים הקודמים. ליה הבטיחה לעצמה שוב ושוב שהיא לא מתעסקת עם אמיר רק בגלל שהוא כל כך פופולרי. היא באמת נמשכת אליו.

היא באמת נמשכה אליו.

והיא עדיין ידעה מה תרוויח אם תיראה בחברתו.

"הוא אומר שאני זונה."

"בסדר. אז הוא זונה ממין זכר." גיל מתעצבנת בשבילה.

"זה לא עוזר לי."

גיל משכלת את זרועותיה. מנסה לחשוב. "מה אם תדברי איתו, יפה?"

"דיברתי איתו יפה!"

גיל מרימה גבה, ולפני שליה מספיקה להתקומם שוב, עוצרת בעדה. "אני יודעת שאת רוצה שאני אהיה פחות שיפוטית, אבל אנחנו צריכות לחשוב. וכן יש לך קטע כזה..." היא נאנחת. "לפעמים שומעים עליך שאת מרגישה שהכול מגיע לך. אני מצטערת, זה באמת ככה-"

"תודה באמת."

"אני מנסה לעזור."

ובמקום לעזור, היא מעליבה את ליה.

הבעיה היא שיש לה נקודה. ליה הייתה צריכה להיות חכמה יותר. היה לה נוח שאמיר רודף אחריה. היא לא טרחה לעצור ולשאול את עצמה מה יקרה אם אמיר יתעורר יום אחד ויבין שהיא לא באמת זורמת ולא מתכוונת לתגמל את הכרכורים שלו.

"אני טיפשה."

"את לא טיפשה," גיל מתעקשת.

"אני טיפשה," היא מתעקשת שוב, בפני נתי.

הוא נראה... קצת אחרת היום. השיער שלו תמיד סתור, אבל הפעם הוא פרוע ממש. משהו בפנים שלו נראה מודגש יותר. עצמות לחיים בולטות יותר. עיניים שקועות יותר. המבט שלו אינטנסיבי. זה מוצא חן בעיניה ומרתיע אותה בו-זמנית.

"למה את אומרת את זה." העיניים שלו נודדות על החזה שלה. על הרגליים שלה. בין הרגליים שלה.

 

"אני-" היא מנסה להתנער. אבל זה קשה להחזיק בעמדת כוח כשהיא עירומה והוא לבוש.

"לא היית איתי בתולדות."

הוא צודק. היא חשבה על אמיר. "אני מצטערת. הייתי..." היא רוצה לעטוף את הזרועות שלה סביב עצמה. "אתה נראה מוטרד," היא אומרת לבסוף.

היא מצפה ממנו להדוף אותה. להגיד שהיא משתמשת בו כדי להרחיק את השיחה מעצמה. אבל נתי רק מצמצם עיניים. מתרחק מעט. ליה בולעת בכבדות.

"אני קצת מוטרד," הוא משתף לבסוף.

"אני מצטערת. זה בגללי?"

עכשיו הוא זוקר גבה. מחייך אליה מעט. "גם. למה את רוצה לדעת?"

למה היא רוצה לדעת? כי היא חושבת עליו בערך כל שעה משעות היממה? כי יש לה קראש עליו? כי הוא אובייקטיבית מעניין אותה? היא לא בטוחה מה להגיד. היא לא בטוחה שהיא מנהלת את המצב הזה כמו שצריך. היא חרמנית וזה מערפל אותה, היא מפוחדת וזה מחבל בשיקול דעתה. "אני... אני חושבת שהסתבכתי, היא פולטת לבסוף. "אבל אני לא רוצה להטריד אותך עם זה. ואני לא רוצה להרגיש-" הדמעות דוקרות פתאום בעיניים. "אני לא יודעת מה אני עושה." היא לא יודעת איך לדבר איתו. איך לאזן את הקרקע הטובענית שהם דורכים עליה. "תיתן לי לגמור?"

לחלקים קודמים

היא רוצה שזה יעבוד. הכוס שלה עדיין שורף כשהיא מיטלטלת הביתה בשני אוטובוסים. ליה די בטוחה שהיא יכולה להרגיש אותו גם למחרת (זה טוב וזה זוועה. היא מרגישה אותו, מתכווצת סביב עצמה, ורוצה לגמור – אבל אסור). היא מנסה לחשוב מתי תזמין את אמיר ומה תגיד לו, אבל אז היא מדמיינת את הידיים המגששות, ואפילו בפנטזיה היא רוצה להגיד לו כן.

נתי אמר שכל מה שהיא רוצה היא מקבלת ממנו. בשבת בבוקר זה כבר בלתי-נסבל. עצבנית, היא מסמסת לו הודעה. היי נתי, זאת ליה מ-יא'. אני אשמח אם תוכל לדבר איתי.

לא חשוד. נחמד. נחמד ולגאלי. במקרה שאשתו עוברת לו על התכתובת – למרות שאיכשהו ליה לא מצליחה לדמיין את נתי מרשה למישהו לחטט לו בטלפון. או מגיע לכתחילה לעמדה שבה מישהי, אפילו אישתו, מרגישה בנוח לחטט לו בדברים ללא רשות.

זה גורם לה לחשוב על אימא: הופכת שוב את המלתחה של אבא. אייליינר נוזל. פתטית (המילה הזאת מכאיבה לליה בלב. כואב לה שהיא חושבת על אימא וזה מה שהיא רואה). היא מנסה להסיח את עצמה לאורך הצוהריים, מתכננת בראש את השיחה עם גיל ואת המפגש עם אמיר, אבל כל תנועה לא נכונה מזכירה לה את יום רביעי, כל חזייה שמתחככת נגד הפטמות שלה. אפילו אצבעותיה המסבנות במקלחת.

היא מברישה את הדגדגן שלה בטעות, וכמעט מתקפלת.

השעה חמש או שבע או למי בכלל אכפת, כשהטלפון מצפצף עם הודעת SMS. יש לו חמש דקות. הוא מתקשר.

"אני..." היא רוצה להתנצל. להאשים. היא רוצה להיות טובה בשבילו. היא רוצה לגמור, לעזאזל עם זה.

נתי מהמהם. היא מדמיינת אותו מתרווח מול הלוח. קווצת שיער חומה-כסופה נופלת על מצחו. משועשע ממנה. "ארבע דקות."

"אר- מה?"

"כתבת לי שאת צריכה לגמור. תגמרי."

מה, ככה? בטלפון?

"שלוש דקות וחצי."

"אני לא-"

"ליה, את בת שש-עשרה, זה בסדר להרגיש ככה. אבל הזמן שלי קצוב – ואני מאמין שגם לך יש דברים טובים יותר לעשות עד יום רביעי."

היא משתנקת. ואז בלי להמתין יותר, מחליקה יד לתוך התחתונים. "אוקיי."

"תני לי לשמוע אותך."

"התאומות-" היא נאבקת בעצמה שלא לגנוח.

"בנות כמה הן?"

אצבעותיה מחליקות על פני הבשר הרטוב.

"אחת-עשרה."

"יש להן דברים יותר טובים לחשוב עליהם."

ליה נושכת שפתיים. היא כמעט שם... עוד יש זמן? היא תופסת את הדגדגן בין אצבע ואגודל ומועכת בעדינות. נתי, מהצד השני של הקו, משמיע נשיפה קצרה.

הוא אפילו לא שואל אותה אם גמרה לפני שהוא מאחל לה ערב טוב ומנתק.

בנזונה.

*

ביום ראשון, היא סוף כל סוף אוזרת אומץ לדבר עם גיל. אבא שוב נעדר וליה שוב צריכה להשגיח על התאומות, אבל לגיל יש טאץ' לילדים צעירים יותר. התאומות אוהבות אותה (וגם אימא), יש משהו נעים בבייסיטר המאולתר הזה. ביתיות בבית שמזה זמן מה כבר לא מתפקד כבית. היא וגיל מקפיצות שניצלים, התאומות מבקשות לראות וינקס, וליה כמעט מצטערת שהחליטה לפתוח תיבת פנדורה.

היא לא חייבת להגיד כלום. גיל... לא תמיד כזאת כלבה. וליה לא הייתה הוגנת כלפיה בשיחה עם נתי. ליה הייתה צריכה להדגיש שמערכת היחסים ביניהם לא כזאת חד-צדדית. גיל מקטרת וגורמת לליה להרגיש אשמה, אבל היא גם מקשיבה ומתלהבת ואפילו קצת נדלקת מהאזנה להרפתקאות של ליה.

היא לא הייתה צריכה להשחיר אותה ככה. אבל...

היה גם צדק בדבריו של נתי. לא הכול ביניהן ורדים ושושנים.  

"אני... גיל." כצפוי, במקום להוליך את השיחה באלגנטיות למקום הרצוי לה, ליה דוחפת את הרגל לפה וקוטעת את גיל בדיוק כשהיא עסוקה בלהתלהב מהקראש החדש שלה. קוראים לו אילון, הוא חמוד וקצת חנון, כמו שגיל אוהבת.

ליה רוצה להקשיב לה בידיעה שגיל תקשיב לליה באותו אופן. המחשבה הזאת מתסכלת אותה מספיק כדי לפתוח את הפה.

"את מרגישה שאני..." גיל מסתכלת עליה בעיניים פעורות. לחות.

"אני מרגישה שלפעמים את פשוט דורכת על מה שאני מרגישה." ליה מתפתלת מעט. "נגיד – נתי."

"כי זה מקריפ!"

"נו. על זה בדיוק אני מדברת! את כל הזמן שופטת אותי!" ליה חושקת שפתיים. יש בה חלק שיודע שגיל צודקת. כל זמן שהיא רוצה לשמור על קשר עם המציאות והשפיות והעולם שבו תלמידות בנות שבע-עשרה הן מחוץ לתחום מבחינת המורים שלהן, היא חייבת לעכל גם את הביקורת של גיל. להחזיק בה לצד ההתרגשות והחרמנות.  

"ליה." גיל מעיפה מבט לעבר הטלוויזיה. התאומות שקועות בסדרה. "אני מוטרדת מאיך שאת כל הזמן מתרצת תירוצים בשבילו. ואני גם... אני מניחה שאני לא לגמרי מבינה."

"הוא..." ליה נאבקת למצוא את המילים המדויקות. "זה באמת משנה אם את מבינה?"

"אני רוצה להיות חברה טובה בשבילך."

"את חברה טובה בשבילי. ואני צריכה שתתלהבי בשבילי. לפחות קצת."

גיל ממוללת את שולי חולצתה. היא טוענת שהיא מרגישה כאילו היא כורתת ברית עם השטן.

"אז תעשי את זה כי אני מבקשת ממך."

גיל מהנהנת. היא נראית כמי שמנסה, לא בהכרח בהצלחה, להכריע מאבק פנימי. "את יודעת שאת לא התלמידה היחידה שניסתה להתחיל איתו."

כן. כל בית הספר מריץ את אותן השמועות. היא תוהה אם גיל מעלה את הזיכרון בניסיון ליצוק היגיון במעשיה של ליה, או אולי כדי לנחם את עצמה על כך שהעולם פועל בדרכים מוזרות. "אז איך זה...?"

"מה זאת אומרת?"

וגיל מושכת כתף. "איך זה להזדיין עם המורה? הוא באמת שווה כמו שהוא נראה?"

*

בניגוד לגיל, הפגישה עם אמיר הולכת לעזאזל תוך פחות מרבע שעה. היא מגיעה אליו הביתה, כי האפשרות השנייה היא לצאת לאנשהו ואין לה כוח להתחיל לריב איתו שהיא לא רוצה שישלם עליה. אמיר מתעקש לסגור את דלת החדר (כל המשפחה בבית והם מפריעים), ולליה מתחשק לתת לו ללטף לה את הגב.

כי זה נעים.

במקום, היא מתעקשת לשמור על מרחק, מצחקקת כמו מפגרת כשאמיר זוחל כדי להתיישב מאחוריה, ואז נאבקת בו, ספק בצחוק ספק ברצינות, בניסיון לגרום לו להפסיק לגעת בה.

"אמיר- שיט." היא לא בדיוק התנשקה איתו, אבל היא יודעת שלא לזה התכוון נתי כשאמר בלי ידיים. "זה לא הולך לקרות."

"למה את מתכוונת?"

"אתה ואני." היא נאנחת. "זה לא הולך לקרות. אתה ידיד טוב ואני מאוד מחבבת אותך, אבל זה לא מתאים לי."

"חשבתי שהיה לך נחמד בשבוע שעבר-" הוא מצמיד אותה אליו והיא צריכה ממש לסטור לו כדי שיוריד ממנה את הידיים.

"היה לי נחמד בשבוע שעבר ועכשיו נחמד לי להפסיק את זה."

אמיר מתעלם ממנה. עד שהוא לא מתעלם. אלוהים, הוא כזה ילד קטן. "אמרתי שלא מתאים לי."

"נו, ליה. בחייאת. חמש דקות-"

"לא רוצה." היא בועטת בו ומנתרת על רגליה. "ואתה צריך לכבד את הבקשה שלי לשמור מרחק."

אמיר נראה כמו כלבלב שבעטו בו. "מה עשיתי לא בסדר?"

היית נעל. לא הקשבת לי. רצית לאונן לתוכי כאילו אני בובה מתנפחת. אכלת לי את המוח בלי להיות שם בשבילי. היא לא אומרת דבר, אבל אמיר נדמה להבין שהפעם היא רצינית.

"אני הולכת עכשיו."

הוא מתעצבן. ומפני שאין לו שום דבר להגיד, הוא מטיח בה האשמות: זה לא הוגן, ליה צריכה להפסיק להיות כזאת פיקמית, כבר שבועות שהיא עושה לו אדג'ינג-

"אתה בכלל יודע מה זה אדג'ינג?"

אמיר נועץ בה מבט שוטם. בסדר. זה יעבור לו.

"ראיתי איך את מסתכלת עליו. זה בגללו, נכון?"

WTF?

"את חרמנית על נתי מתולדות." אמיר יורק את המילים בזעם.

"אין לי מושג על מה אתה מקשקש."

אבל יש לה. ואמיר יודע שעלה כאן על משהו כשליה מחזירה את הלפטופ שלה לתיק ומודיעה ש-עד כאן.

זה יעבור לו, היא מנחמת את עצמה. אמיר ילד גדול והוא יתמודד.

או שלא. והוא רק יפיץ בכל שכבת יא' שליה מזדיינת עם כולם. פאק. היא לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי. אבל בראשה מנסר קולה של גיל, ולליה שוב יש תחושה שסיבכה את עצמה במשהו גדול למידותיה.

הקאתי את נשמתי לאורך הבוקר וכעת שלום לי. אבל בא לי לכתוב אירוטיקה ואז אני מוצאת את עצמי תוהה אם לא חשפתי יותר מדי דברים אישיים.

בכל מקרה, לרעיונותיכם אודה.

איפה יכולים גבר ואישה להיפגש ולמצוא את עצמם בקשר BDSMי ושזה יהיה נרטיבי. כלומר, יותר נרטיבי מ-הוא שלח הודעה והיא ענתה ואז הם קבעו להיפגש. בכלל, איזו מן תבנית סיפורית מאפשרת לכתוב BDSM כעלילה רומנטית במקום כסיפור די משעמם על שני זרים שנפגשים ומנהלים kink negotiation? ופחות בא לי על: ואז הם נפגשו למחרת בראיון עבודה והסתבר שהוא הבוס שלה/מנסה לגייס אותה ליחידת עילית/הם בעצם התכתבו באיפשהו במשך חצי שנה בשמות בדויים/הוא הקאפו של המאפיה איטלקית וקוראים לו דנטה. או לוקה. או משהו.  

 

 

החברה התעוררה וקבעה שאני מסטולה.

צחקתי צחוק מכני. נדמה היה לי שההצהרה משעשעת וגופי הגיב בהתאם. מי אמר בובה ממוכנת ולא קיבל? בנוסף, יש לי סחרחורת והריכוז בגובה דשא: אני מתחילה לכתוב משפט ומאבדת את זנבו.

מצד שלישי - שום דבר דומה לאופוריה. אני רוצה לישון ולהתחמק מהפגישה באחת-עשרה.

בינתיים ניסיתי להכין משאר התערובת חמאת מריחואנה. זה מסריח. אני לא מצליחה לשכנע את עצמי במאה אחוז שלא שרפתי את החמאה (או שביצעתי דקרבוקסילציה כמו שצריך). עוד מסתבר שאפילו אש קטנה גורמת לחמאה לבעבע. אחרי כארבעים וחמש דקות של בחישה, החלטתי לפרוש לטובת המחשב. או המיטה. מחר אשלים את המלאכה. או שלא. 

האם זה אמור להיות כל כך מסריח? האם שרפתי את הקנבאטר שלי? האם אני מסטולה? אני משוכנעת שבתובנות הללו מסתתרת איזו אמת פנומנולוגית. כל ניסיון להחזיק את החוויה דן אותה לסופרפורזיציה: אני משכנעת את עצמי שאני מסטולה, אני אכן מסטולה. 

עכשיו אני מרגישה חכמה ממש. אפרוש בשיא.  

1. 

פעם ראשונה וויד. ליתר דיוק, עישנתי פעם או פעמיים במהלך חמש-עשרה או עשרים שנה. זה אף פעם לא השפיע עליי.

זו לא איכות החומר - להגנת סוחרי הוויד בארצנו יאמר שאני שונאת לעשן, מעולם לא לקחתי לריאות ובאופן כללי לא הצבתי את רמת ה-perceived coolness שלי בראש מעייניי, כמו בת חמש-עשרה, עשרים ואפילו בת שלושים נורמלית.

לעשן וויד זה בד"כ פחות בתוכניות שלי (כלומר, תכננתי להיות שמחה ומסטולה, אבל זה אף פעם לא היה מספיק חשוב כדי לנסות ליישם בשום צורה). אבל חברה טובה קנתה לעצמה ואז החליטה להיגמל.

נשארתי עם מלאי זעיר.

אני רוצה להפסיק לחשוב.


2.
כמו פולניה טובה, הלכתי להשוות מתכונים והנחיות באינטרנט. חשבתי. שקלתי לדחות שוב. ואז ירד הלילה וכולם הלכו לישון, גם החתול והארנבת. 

it was time.

גרסתי את הפרחים המסכנים, פיזרתי אותם על תבנית עם נייר אפייה וכיוונתי תנור ל-20 דקות. במהלך פרק הזמן לעיל בדקתי את החומר כל 3-4 דקות, כי באחד הפוסטים שקראתי הומלץ לקנות תרמומטר, שמא תשרפו את הקנביס שלכם (ואין לי! ואין לקנות תרמומטר בשלוש בבוקר!).

אני די בטוחה שעמדתי במשימה. מצד שני, אולי לא קליתי את הקנביס כראוי ותמיד טוב שיש סיבות חדשות להיכנס לפניקה.  

עם תום הקלייה, ערבבתי מרכיבים לעוגה בכוס (עם וויד) ושיגרתי למיקרו לשלוש דקות. העוגה יצאה מזעזעת. אכלתי חצי, ועוד חצי כעבור חצי שעה. ומפני שלא הייתי בטוחה אם אכן קליתי את הוויד כראוי (או צרכתי מספיק וויד בתוך העוגה), הכנסתי את התפרחת לתנור לעשר דקות נוספות, רק כדי לקנח בכפית גבינת שמנת. עם וויד. 

כל זה קרה לפני בערך 45 דקות, כך שאני עדיין ממתינה לראות מה יקרה. ניסיונות עבר לאייד ולעשן העלו חרס, אז יש לי ציפיות מסוימות - מהסוג החיובי אך גם השלילי - מהאדיבלס.

2.

מישהו בצ'אט אמר לי שאני כותבת טוב. או נפלא. או גבוה. אני לא זוכרת את המילה המדויקת. הזכרתי לו שכך בדיוק כתב לי אתמול, שנייה לפני שהחלטתי לפרוש מהצ'אט כדי לרחם על עצמי במקום אחר.

הברנש הסביר שהיום קרא את הפוסט האחרון שלי. הוא מצוין. 

מצד אחד, הפוסט האחרון (הקודם) גרוע בעיניי. אולי גרוע אובייקטיבית. למעשה, לאורך 4-5 החודשים האחרונים, אני מרגישה שהבלוג מידרדר מדחי לדחי (שאני כותבת לקראת התמוטטות עצבים והבלוג הוא נבואה שתכף תגשים את עצמה). בכל מקרה הייתי... אולי לא נחמדה? 

אני באמת לא יודעת. כי החלטתי שאין לי כוח לשחק משחקים. ואין לי כוח לפלרטט או להיות מקסימה (גם כי זה דורש המון מאמץ מודע אבל גם כי אני מדוכדכת ועייפה ולא מספיק אכפת לי). גם אין לי כוח להיות מעצבנת כפונקציה של טיזינג. פעם הייתי עושה את זה הרבה. היום אני רוצה לא להתאמץ. 

העניין הוא-

ובכן, הברנש נעלם כעבור דקותיים באיחולי לילה טוב. וחשבתי שנקשקש. אפילו חיכיתי שנקשקש. אבל רגע - הסבר (כי עשיתי פה בלגן).

3.
אני רגילה להתנהגויות מסוימות. לדפוסים מסוימים בתוך הקשרים קונקרטיים. רציתי לומר לברנש מהצ'אט, שבכלוב מסתובב עבד בכל פעם מתחיל איתי באותה צורה בדיוק. פעמיים זרמתי, אחרי שהבהרתי שאני לא בעניין - אבל למה לא לשוחח? בפעם השלישית קלטתי ששוב יזרימו אותי לשמש מאזינה פסיביות לפנטזיה על כפות רגליים. פחות בא לי.
כשרק נכנסתי לכלוב (כשרק נרשמתי לטינדר, כשרק פתחתי פרופיל בOKC) הייתי בטוחה שכל הודעת "בלוג מהמם" שאני מקבלת בפרטי היא אותנטית. האמנתי לזה כי אני יהירה, אבל גם מפני שבד"כ נחוצה לי מכה קלה בזנב כדי להתחיל לבצע אינדוקציה ודדוקציה. 

אני לא מוצאת את עצמי כשאנשים פועלים בצורה לא צפויה. ליתר דיוק - זה יכול להיות מפחיד וזה יכול להיות מסקרן ומפעיל, אבל זה בעיקר גורם לי לשבת ולתהות מה פספסתי. למה פספסתי. אולי אני מפספסת בעוד הקשרים? אולי אני לא יודעת כמה אני מחמיצה כי אני לא קוראת סיטואציות כמו שצריך? אילו חיים חלפו על פני ואני בכלל לא מודעת לקיומם בגלל שאני נעל? 

אולי אני והברנש מהצ'אט היינו אמורים לעשות ביחד אקזיט ועכשיו אשאר ענייה לתמיד? אולי הוא באמת סתם רצה להחמיא לי וזה ממש נחמד מצדו והייתי צריכה להתעקש להיות נחמדה? 

העניין הוא-

4.

עוד רבע שעה.

אני עדיין לא מרגישה מסטולה. 

בחיים לא הייתי מסטולה.

אם אהיה מסטולה, האם אדע לזהות את זה?

5.

ועוד רבע שעה - אני משועשעת. האם אני מסטולה? 

6.
אני לא בטוחה שיש עניין. אבל כשהתחלתי לכתוב הייתי אומללה. ובינתיים... אני קצת בשקט. עברה לפחות שעה. אולי חירבתי את הדקרב?