אם היו עינויים

לחלקים קודמים

"אני לא אוהבת את הציור הזה."

היא לא לגמרי בטוחה מה נתי רוצה ממנה. היא ניסתה לומר לו, כמה פעמים, שציור זאת לא קריירה (ותמיד נשמעה לעצמה כמו הד חיוור ומסכן של אבא. זה גרם לה לסתום את הפה לפני שהמילים הספיקו לברוח החוצה). אבל... זה לא רק אבא.

נתי צודק. היא לא רצינית לגבי הציור שלה כי היא פשוט... לא מתכננת לעשות איתו שום דבר. יש לה ציונים טובים. היא עושה מיליון יחידות בגרות, כולל חמש יחידות פיזיקה ומתמטיקה. יהיה לה כסף כשתהיה גדולה.

ואיכשהו... זה אף פעם לא הזמן או המקום ללבן דברים. אחרי שהוא גורם לה לגמור ארבע פעמים ברצף.

"מה את לא אוהבת בציור?" נתי יושב מאחוריה. מסתכל עליה. היא אוהבת את האופן שבו הוא מסתכל עליה. אבל... זה לא בדיוק מסייע לה לצייר יותר טוב.

"הוא פשוט... לא מדויק. ההשתקפויות לא טובות. זה נראה חובבני."

"ואת חושבת שאם תפסיקי לצייר הוא יהיה יותר טוב?"

ליה כובשת את הדחף לשאול למה זה משנה. הציור הוא המסגרת החיצונית שנתי כופה על האינטרקציה ביניהם. הדבר שהוא מספר לעצמו, כדי להרגיש בנוח עם מה שהם עושים. היא בוגרת מספיק כדי להבין את זה ולא לנסות להתעקש על הנקודה, אבל כנראה לא בוגרת מספיק כדי להושיב את עצמה ולקחת ברצינות סט כישורים שוויתרה עליו מזמן.

"את חושבת שאני מבזבז את זמנך." היא אף פעם לא מצליחה לקרוא את הטון הזה שלו. המילים מאשימות, אבל הקול משועשע, בוחן.

היא חוזרת הביתה כשדעתה מוסחת. היא צריכה לנסות לדבר עם נתי. אבל היא צריכה גם לדבר עם אמיר, ואולי עם עצמה. התחושה הזאת, שאין לה לגמרי מושג מה היא עושה, מבלבלת. מציקה, אבל גם נעימה באיזשהו אופן. אם לליה אין מושג מה היא עושה, לפחות נתי יודע. היא יכולה לסמוך עליו. היא אמורה לסמוך עליו.

האם היא באמת סומכת עליו? ליה לא לגמרי בטוחה. הוא אומנם מבוגר יותר. ומנוסה יותר. אבל יש לו חיים משלו ובעיות משלו. אולי הבעיה שלה זה שהיא לא מוכנה לקבל אדם שני בתור אוטוריטה. היא חשדנית מדי ושרוטה מדי והכול מציק. כל השריטות אדומות ומגרדות.

אבל... האם זאת בעיה?

היא רוצה לסמוך עליו. היא רוצה להיות... פחות על המשמר. יותר נשמרת. אבל זה קשה.

ואמיר, כמובן, לא מפשט עבורה את הדברים.

ליה מתעלמת מהודעות הטקסט הראשונות. אמיר שואל מה קורה ומתי הם נפגשים. הם לא נפגשים – כי הוא לא מסוגל לשמור את הידיים שלו לעצמו (וגם, היא מודה בפני עצמה, כי אמיר לא ממש מעניין אותה כשהוא לא חומר לזיון פוטנציאלי. האם זה הופך אותה לנוראית? היא קצת מתביישת). בהודעה החמישית או השישית אמיר מתחיל להישמע עצבני.

ליה כותבת לו במהירות. "אני עסוקה וזה לא מתאים."

"עסוקה עם נתי?"

מתחשק לה לגלגל עיניים, אבל החשק מהול בחרדה.

היא מקלידה במהירות: "צא מהסרט."

אין סיכוי שהוא יודע משהו.

אמיר מנסה טקטיקה חדשה. הוא ייקח אותה לסרט. הוא יקנה לה את הספר הזה שהיא רוצה, הוא לא זוכר את השם שלו-

"מראה כמה אתה מקשיב."

הוא מתגעגע אליה.

אבל היא לא מתגעגעת אליו. היא מחליטה להיות עוקצנית ולומר לו את האמת.

אמיר משיב בקיצור: "את עוד תצטערי על זה."

לחלקים קודמים

בבוקר יום רביעי, לליה אין מנוס מלהגיע למסקנה שמשהו בתקשורת עם אמיר... התקלקל. הוא ניסה לתפוס אותה לבד בשני (ליה התחמקה), ואז הצליח לתפוס אותה לבד בשלישי – ליה הייתה תקיפה, אמיר נראה מעוצבן. היא פלרטטה אתו קצת, כדי שישכח שהוא עצבני, ואז, בלית ברירה, עצרה אותו עם "לא" תקיף.

"זה לא שיש לו תמונות שלך," גיל מהרהרת. המבט שלה עדיין שיפוטי, אבל היא עדינה יותר, פחות ממהרת לצלוב את ליה. "מה הוא כבר יכול לעשות, להגיד דברים?

"הוא פאקינג אמיר ויינרמן." ליה צונחת לתוך המושב באנחה רועמת. "את יודעת שהמילה שלו הרבה יותר משמעותית משלי בבית הספר הזה."

גיל פונה למחוק שרבוט שהשאיר אחד התלמידים מהכיתה הקודמת על השולחן. הן עדיין לבד למרות שההפסקה עומדת להסתיים בקרוב. מאוחר יותר – תפגוש את נתי.

מתחשק לה לכעוס על גיל. הייתה זו גיל, אחרי הכול, שהתלהבה כל כך לדחוף אותה לזרועותיו של אמיר. אלא שליה לא התנגדה. להיפך. היא מנסה לשחזר את החודשים הקודמים. ליה הבטיחה לעצמה שוב ושוב שהיא לא מתעסקת עם אמיר רק בגלל שהוא כל כך פופולרי. היא באמת נמשכת אליו.

היא באמת נמשכה אליו.

והיא עדיין ידעה מה תרוויח אם תיראה בחברתו.

"הוא אומר שאני זונה."

"בסדר. אז הוא זונה ממין זכר." גיל מתעצבנת בשבילה.

"זה לא עוזר לי."

גיל משכלת את זרועותיה. מנסה לחשוב. "מה אם תדברי איתו, יפה?"

"דיברתי איתו יפה!"

גיל מרימה גבה, ולפני שליה מספיקה להתקומם שוב, עוצרת בעדה. "אני יודעת שאת רוצה שאני אהיה פחות שיפוטית, אבל אנחנו צריכות לחשוב. וכן יש לך קטע כזה..." היא נאנחת. "לפעמים שומעים עליך שאת מרגישה שהכול מגיע לך. אני מצטערת, זה באמת ככה-"

"תודה באמת."

"אני מנסה לעזור."

ובמקום לעזור, היא מעליבה את ליה.

הבעיה היא שיש לה נקודה. ליה הייתה צריכה להיות חכמה יותר. היה לה נוח שאמיר רודף אחריה. היא לא טרחה לעצור ולשאול את עצמה מה יקרה אם אמיר יתעורר יום אחד ויבין שהיא לא באמת זורמת ולא מתכוונת לתגמל את הכרכורים שלו.

"אני טיפשה."

"את לא טיפשה," גיל מתעקשת.

"אני טיפשה," היא מתעקשת שוב, בפני נתי.

הוא נראה... קצת אחרת היום. השיער שלו תמיד סתור, אבל הפעם הוא פרוע ממש. משהו בפנים שלו נראה מודגש יותר. עצמות לחיים בולטות יותר. עיניים שקועות יותר. המבט שלו אינטנסיבי. זה מוצא חן בעיניה ומרתיע אותה בו-זמנית.

"למה את אומרת את זה." העיניים שלו נודדות על החזה שלה. על הרגליים שלה. בין הרגליים שלה.

"אני-" היא מנסה להתנער. אבל זה קשה להחזיק בעמדת כוח כשהיא עירומה והוא לבוש.

"לא היית איתי בתולדות."

הוא צודק. היא חשבה על אמיר. "אני מצטערת. הייתי..." היא רוצה לעטוף את הזרועות שלה סביב עצמה. "אתה נראה מוטרד," היא אומרת לבסוף.

היא מצפה ממנו להדוף אותה. להגיד שהיא משתמשת בו כדי להרחיק את השיחה מעצמה. אבל נתי רק מצמצם עיניים. מתרחק מעט. ליה בולעת בכבדות.

"אני קצת מוטרד," הוא משתף לבסוף.

"אני מצטערת. זה בגללי?"

עכשיו הוא זוקר גבה. מחייך אליה מעט. "גם. למה את רוצה לדעת?"

למה היא רוצה לדעת? כי היא חושבת עליו בערך כל שעה משעות היממה? כי יש לה קראש עליו? כי הוא אובייקטיבית מעניין אותה? היא לא בטוחה מה להגיד. היא לא בטוחה שהיא מנהלת את המצב הזה כמו שצריך. היא חרמנית וזה מערפל אותה, היא מפוחדת וזה מחבל בשיקול דעתה. "אני... אני חושבת שהסתבכתי, היא פולטת לבסוף. "אבל אני לא רוצה להטריד אותך עם זה. ואני לא רוצה להרגיש-" הדמעות דוקרות פתאום בעיניים. "אני לא יודעת מה אני עושה." היא לא יודעת איך לדבר איתו. איך לאזן את הקרקע הטובענית שהם דורכים עליה. "תיתן לי לגמור?"

לחלקים קודמים

היא רוצה שזה יעבוד. הכוס שלה עדיין שורף כשהיא מיטלטלת הביתה בשני אוטובוסים. ליה די בטוחה שהיא יכולה להרגיש אותו גם למחרת (זה טוב וזה זוועה. היא מרגישה אותו, מתכווצת סביב עצמה, ורוצה לגמור – אבל אסור). היא מנסה לחשוב מתי תזמין את אמיר ומה תגיד לו, אבל אז היא מדמיינת את הידיים המגששות, ואפילו בפנטזיה היא רוצה להגיד לו כן.

נתי אמר שכל מה שהיא רוצה היא מקבלת ממנו. בשבת בבוקר זה כבר בלתי-נסבל. עצבנית, היא מסמסת לו הודעה. היי נתי, זאת ליה מ-יא'. אני אשמח אם תוכל לדבר איתי.

לא חשוד. נחמד. נחמד ולגאלי. במקרה שאשתו עוברת לו על התכתובת – למרות שאיכשהו ליה לא מצליחה לדמיין את נתי מרשה למישהו לחטט לו בטלפון. או מגיע לכתחילה לעמדה שבה מישהי, אפילו אישתו, מרגישה בנוח לחטט לו בדברים ללא רשות.

זה גורם לה לחשוב על אימא: הופכת שוב את המלתחה של אבא. אייליינר נוזל. פתטית (המילה הזאת מכאיבה לליה בלב. כואב לה שהיא חושבת על אימא וזה מה שהיא רואה). היא מנסה להסיח את עצמה לאורך הצוהריים, מתכננת בראש את השיחה עם גיל ואת המפגש עם אמיר, אבל כל תנועה לא נכונה מזכירה לה את יום רביעי, כל חזייה שמתחככת נגד הפטמות שלה. אפילו אצבעותיה המסבנות במקלחת.

היא מברישה את הדגדגן שלה בטעות, וכמעט מתקפלת.

השעה חמש או שבע או למי בכלל אכפת, כשהטלפון מצפצף עם הודעת SMS. יש לו חמש דקות. הוא מתקשר.

"אני..." היא רוצה להתנצל. להאשים. היא רוצה להיות טובה בשבילו. היא רוצה לגמור, לעזאזל עם זה.

נתי מהמהם. היא מדמיינת אותו מתרווח מול הלוח. קווצת שיער חומה-כסופה נופלת על מצחו. משועשע ממנה. "ארבע דקות."

"אר- מה?"

"כתבת לי שאת צריכה לגמור. תגמרי."

מה, ככה? בטלפון?

"שלוש דקות וחצי."

"אני לא-"

"ליה, את בת שש-עשרה, זה בסדר להרגיש ככה. אבל הזמן שלי קצוב – ואני מאמין שגם לך יש דברים טובים יותר לעשות עד יום רביעי."

היא משתנקת. ואז בלי להמתין יותר, מחליקה יד לתוך התחתונים. "אוקיי."

"תני לי לשמוע אותך."

"התאומות-" היא נאבקת בעצמה שלא לגנוח.

"בנות כמה הן?"

אצבעותיה מחליקות על פני הבשר הרטוב.

"אחת-עשרה."

"יש להן דברים יותר טובים לחשוב עליהם."

ליה נושכת שפתיים. היא כמעט שם... עוד יש זמן? היא תופסת את הדגדגן בין אצבע ואגודל ומועכת בעדינות. נתי, מהצד השני של הקו, משמיע נשיפה קצרה.

הוא אפילו לא שואל אותה אם גמרה לפני שהוא מאחל לה ערב טוב ומנתק.

בנזונה.

*

ביום ראשון, היא סוף כל סוף אוזרת אומץ לדבר עם גיל. אבא שוב נעדר וליה שוב צריכה להשגיח על התאומות, אבל לגיל יש טאץ' לילדים צעירים יותר. התאומות אוהבות אותה (וגם אימא), יש משהו נעים בבייסיטר המאולתר הזה. ביתיות בבית שמזה זמן מה כבר לא מתפקד כבית. היא וגיל מקפיצות שניצלים, התאומות מבקשות לראות וינקס, וליה כמעט מצטערת שהחליטה לפתוח תיבת פנדורה.

היא לא חייבת להגיד כלום. גיל... לא תמיד כזאת כלבה. וליה לא הייתה הוגנת כלפיה בשיחה עם נתי. ליה הייתה צריכה להדגיש שמערכת היחסים ביניהם לא כזאת חד-צדדית. גיל מקטרת וגורמת לליה להרגיש אשמה, אבל היא גם מקשיבה ומתלהבת ואפילו קצת נדלקת מהאזנה להרפתקאות של ליה.

היא לא הייתה צריכה להשחיר אותה ככה. אבל...

היה גם צדק בדבריו של נתי. לא הכול ביניהן ורדים ושושנים.  

"אני... גיל." כצפוי, במקום להוליך את השיחה באלגנטיות למקום הרצוי לה, ליה דוחפת את הרגל לפה וקוטעת את גיל בדיוק כשהיא עסוקה בלהתלהב מהקראש החדש שלה. קוראים לו אילון, הוא חמוד וקצת חנון, כמו שגיל אוהבת.

ליה רוצה להקשיב לה בידיעה שגיל תקשיב לליה באותו אופן. המחשבה הזאת מתסכלת אותה מספיק כדי לפתוח את הפה.

"את מרגישה שאני..." גיל מסתכלת עליה בעיניים פעורות. לחות.

"אני מרגישה שלפעמים את פשוט דורכת על מה שאני מרגישה." ליה מתפתלת מעט. "נגיד – נתי."

"כי זה מקריפ!"

"נו. על זה בדיוק אני מדברת! את כל הזמן שופטת אותי!" ליה חושקת שפתיים. יש בה חלק שיודע שגיל צודקת. כל זמן שהיא רוצה לשמור על קשר עם המציאות והשפיות והעולם שבו תלמידות בנות שבע-עשרה הן מחוץ לתחום מבחינת המורים שלהן, היא חייבת לעכל גם את הביקורת של גיל. להחזיק בה לצד ההתרגשות והחרמנות.  

"ליה." גיל מעיפה מבט לעבר הטלוויזיה. התאומות שקועות בסדרה. "אני מוטרדת מאיך שאת כל הזמן מתרצת תירוצים בשבילו. ואני גם... אני מניחה שאני לא לגמרי מבינה."

"הוא..." ליה נאבקת למצוא את המילים המדויקות. "זה באמת משנה אם את מבינה?"

"אני רוצה להיות חברה טובה בשבילך."

"את חברה טובה בשבילי. ואני צריכה שתתלהבי בשבילי. לפחות קצת."

גיל ממוללת את שולי חולצתה. היא טוענת שהיא מרגישה כאילו היא כורתת ברית עם השטן.

"אז תעשי את זה כי אני מבקשת ממך."

גיל מהנהנת. היא נראית כמי שמנסה, לא בהכרח בהצלחה, להכריע מאבק פנימי. "את יודעת שאת לא התלמידה היחידה שניסתה להתחיל איתו."

כן. כל בית הספר מריץ את אותן השמועות. היא תוהה אם גיל מעלה את הזיכרון בניסיון ליצוק היגיון במעשיה של ליה, או אולי כדי לנחם את עצמה על כך שהעולם פועל בדרכים מוזרות. "אז איך זה...?"

"מה זאת אומרת?"

וגיל מושכת כתף. "איך זה להזדיין עם המורה? הוא באמת שווה כמו שהוא נראה?"

*

בניגוד לגיל, הפגישה עם אמיר הולכת לעזאזל תוך פחות מרבע שעה. היא מגיעה אליו הביתה, כי האפשרות השנייה היא לצאת לאנשהו ואין לה כוח להתחיל לריב איתו שהיא לא רוצה שישלם עליה. אמיר מתעקש לסגור את דלת החדר (כל המשפחה בבית והם מפריעים), ולליה מתחשק לתת לו ללטף לה את הגב.

כי זה נעים.

במקום, היא מתעקשת לשמור על מרחק, מצחקקת כמו מפגרת כשאמיר זוחל כדי להתיישב מאחוריה, ואז נאבקת בו, ספק בצחוק ספק ברצינות, בניסיון לגרום לו להפסיק לגעת בה.

"אמיר- שיט." היא לא בדיוק התנשקה איתו, אבל היא יודעת שלא לזה התכוון נתי כשאמר בלי ידיים. "זה לא הולך לקרות."

"למה את מתכוונת?"

"אתה ואני." היא נאנחת. "זה לא הולך לקרות. אתה ידיד טוב ואני מאוד מחבבת אותך, אבל זה לא מתאים לי."

"חשבתי שהיה לך נחמד בשבוע שעבר-" הוא מצמיד אותה אליו והיא צריכה ממש לסטור לו כדי שיוריד ממנה את הידיים.

"היה לי נחמד בשבוע שעבר ועכשיו נחמד לי להפסיק את זה."

אמיר מתעלם ממנה. עד שהוא לא מתעלם. אלוהים, הוא כזה ילד קטן. "אמרתי שלא מתאים לי."

"נו, ליה. בחייאת. חמש דקות-"

"לא רוצה." היא בועטת בו ומנתרת על רגליה. "ואתה צריך לכבד את הבקשה שלי לשמור מרחק."

אמיר נראה כמו כלבלב שבעטו בו. "מה עשיתי לא בסדר?"

היית נעל. לא הקשבת לי. רצית לאונן לתוכי כאילו אני בובה מתנפחת. אכלת לי את המוח בלי להיות שם בשבילי. היא לא אומרת דבר, אבל אמיר נדמה להבין שהפעם היא רצינית.

"אני הולכת עכשיו."

הוא מתעצבן. ומפני שאין לו שום דבר להגיד, הוא מטיח בה האשמות: זה לא הוגן, ליה צריכה להפסיק להיות כזאת פיקמית, כבר שבועות שהיא עושה לו אדג'ינג-

"אתה בכלל יודע מה זה אדג'ינג?"

אמיר נועץ בה מבט שוטם. בסדר. זה יעבור לו.

"ראיתי איך את מסתכלת עליו. זה בגללו, נכון?"

WTF?

"את חרמנית על נתי מתולדות." אמיר יורק את המילים בזעם.

"אין לי מושג על מה אתה מקשקש."

אבל יש לה. ואמיר יודע שעלה כאן על משהו כשליה מחזירה את הלפטופ שלה לתיק ומודיעה ש-עד כאן.

זה יעבור לו, היא מנחמת את עצמה. אמיר ילד גדול והוא יתמודד.

או שלא. והוא רק יפיץ בכל שכבת יא' שליה מזדיינת עם כולם. פאק. היא לא רוצה לחשוב על זה יותר מדי. אבל בראשה מנסר קולה של גיל, ולליה שוב יש תחושה שסיבכה את עצמה במשהו גדול למידותיה.

הקאתי את נשמתי לאורך הבוקר וכעת שלום לי. אבל בא לי לכתוב אירוטיקה ואז אני מוצאת את עצמי תוהה אם לא חשפתי יותר מדי דברים אישיים.

בכל מקרה, לרעיונותיכם אודה.

איפה יכולים גבר ואישה להיפגש ולמצוא את עצמם בקשר BDSMי ושזה יהיה נרטיבי. כלומר, יותר נרטיבי מ-הוא שלח הודעה והיא ענתה ואז הם קבעו להיפגש. בכלל, איזו מן תבנית סיפורית מאפשרת לכתוב BDSM כעלילה רומנטית במקום כסיפור די משעמם על שני זרים שנפגשים ומנהלים kink negotiation? ופחות בא לי על: ואז הם נפגשו למחרת בראיון עבודה והסתבר שהוא הבוס שלה/מנסה לגייס אותה ליחידת עילית/הם בעצם התכתבו באיפשהו במשך חצי שנה בשמות בדויים/הוא הקאפו של המאפיה איטלקית וקוראים לו דנטה. או לוקה. או משהו.  

החברה התעוררה וקבעה שאני מסטולה.

צחקתי צחוק מכני. נדמה היה לי שההצהרה משעשעת וגופי הגיב בהתאם. מי אמר בובה ממוכנת ולא קיבל? בנוסף, יש לי סחרחורת והריכוז בגובה דשא: אני מתחילה לכתוב משפט ומאבדת את זנבו.

מצד שלישי - שום דבר דומה לאופוריה. אני רוצה לישון ולהתחמק מהפגישה באחת-עשרה.

בינתיים ניסיתי להכין משאר התערובת חמאת מריחואנה. זה מסריח. אני לא מצליחה לשכנע את עצמי במאה אחוז שלא שרפתי את החמאה (או שביצעתי דקרבוקסילציה כמו שצריך). עוד מסתבר שאפילו אש קטנה גורמת לחמאה לבעבע. אחרי כארבעים וחמש דקות של בחישה, החלטתי לפרוש לטובת המחשב. או המיטה. מחר אשלים את המלאכה. או שלא. 

האם זה אמור להיות כל כך מסריח? האם שרפתי את הקנבאטר שלי? האם אני מסטולה? אני משוכנעת שבתובנות הללו מסתתרת איזו אמת פנומנולוגית. כל ניסיון להחזיק את החוויה דן אותה לסופרפורזיציה: אני משכנעת את עצמי שאני מסטולה, אני אכן מסטולה. 

עכשיו אני מרגישה חכמה ממש. אפרוש בשיא.  

1. 

פעם ראשונה וויד. ליתר דיוק, עישנתי פעם או פעמיים במהלך חמש-עשרה או עשרים שנה. זה אף פעם לא השפיע עליי.

זו לא איכות החומר - להגנת סוחרי הוויד בארצנו יאמר שאני שונאת לעשן, מעולם לא לקחתי לריאות ובאופן כללי לא הצבתי את רמת ה-perceived coolness שלי בראש מעייניי, כמו בת חמש-עשרה, עשרים ואפילו בת שלושים נורמלית.

לעשן וויד זה בד"כ פחות בתוכניות שלי (כלומר, תכננתי להיות שמחה ומסטולה, אבל זה אף פעם לא היה מספיק חשוב כדי לנסות ליישם בשום צורה). אבל חברה טובה קנתה לעצמה ואז החליטה להיגמל.

נשארתי עם מלאי זעיר.

אני רוצה להפסיק לחשוב.


2.
כמו פולניה טובה, הלכתי להשוות מתכונים והנחיות באינטרנט. חשבתי. שקלתי לדחות שוב. ואז ירד הלילה וכולם הלכו לישון, גם החתול והארנבת. 

it was time.

גרסתי את הפרחים המסכנים, פיזרתי אותם על תבנית עם נייר אפייה וכיוונתי תנור ל-20 דקות. במהלך פרק הזמן לעיל בדקתי את החומר כל 3-4 דקות, כי באחד הפוסטים שקראתי הומלץ לקנות תרמומטר, שמא תשרפו את הקנביס שלכם (ואין לי! ואין לקנות תרמומטר בשלוש בבוקר!).

אני די בטוחה שעמדתי במשימה. מצד שני, אולי לא קליתי את הקנביס כראוי ותמיד טוב שיש סיבות חדשות להיכנס לפניקה.  

עם תום הקלייה, ערבבתי מרכיבים לעוגה בכוס (עם וויד) ושיגרתי למיקרו לשלוש דקות. העוגה יצאה מזעזעת. אכלתי חצי, ועוד חצי כעבור חצי שעה. ומפני שלא הייתי בטוחה אם אכן קליתי את הוויד כראוי (או צרכתי מספיק וויד בתוך העוגה), הכנסתי את התפרחת לתנור לעשר דקות נוספות, רק כדי לקנח בכפית גבינת שמנת. עם וויד. 

כל זה קרה לפני בערך 45 דקות, כך שאני עדיין ממתינה לראות מה יקרה. ניסיונות עבר לאייד ולעשן העלו חרס, אז יש לי ציפיות מסוימות - מהסוג החיובי אך גם השלילי - מהאדיבלס.

2.

מישהו בצ'אט אמר לי שאני כותבת טוב. או נפלא. או גבוה. אני לא זוכרת את המילה המדויקת. הזכרתי לו שכך בדיוק כתב לי אתמול, שנייה לפני שהחלטתי לפרוש מהצ'אט כדי לרחם על עצמי במקום אחר.

הברנש הסביר שהיום קרא את הפוסט האחרון שלי. הוא מצוין. 

מצד אחד, הפוסט האחרון (הקודם) גרוע בעיניי. אולי גרוע אובייקטיבית. למעשה, לאורך 4-5 החודשים האחרונים, אני מרגישה שהבלוג מידרדר מדחי לדחי (שאני כותבת לקראת התמוטטות עצבים והבלוג הוא נבואה שתכף תגשים את עצמה). בכל מקרה הייתי... אולי לא נחמדה? 

אני באמת לא יודעת. כי החלטתי שאין לי כוח לשחק משחקים. ואין לי כוח לפלרטט או להיות מקסימה (גם כי זה דורש המון מאמץ מודע אבל גם כי אני מדוכדכת ועייפה ולא מספיק אכפת לי). גם אין לי כוח להיות מעצבנת כפונקציה של טיזינג. פעם הייתי עושה את זה הרבה. היום אני רוצה לא להתאמץ. 

העניין הוא-

ובכן, הברנש נעלם כעבור דקותיים באיחולי לילה טוב. וחשבתי שנקשקש. אפילו חיכיתי שנקשקש. אבל רגע - הסבר (כי עשיתי פה בלגן).

3.
אני רגילה להתנהגויות מסוימות. לדפוסים מסוימים בתוך הקשרים קונקרטיים. רציתי לומר לברנש מהצ'אט, שבכלוב מסתובב עבד בכל פעם מתחיל איתי באותה צורה בדיוק. פעמיים זרמתי, אחרי שהבהרתי שאני לא בעניין - אבל למה לא לשוחח? בפעם השלישית קלטתי ששוב יזרימו אותי לשמש מאזינה פסיביות לפנטזיה על כפות רגליים. פחות בא לי.
כשרק נכנסתי לכלוב (כשרק נרשמתי לטינדר, כשרק פתחתי פרופיל בOKC) הייתי בטוחה שכל הודעת "בלוג מהמם" שאני מקבלת בפרטי היא אותנטית. האמנתי לזה כי אני יהירה, אבל גם מפני שבד"כ נחוצה לי מכה קלה בזנב כדי להתחיל לבצע אינדוקציה ודדוקציה. 

אני לא מוצאת את עצמי כשאנשים פועלים בצורה לא צפויה. ליתר דיוק - זה יכול להיות מפחיד וזה יכול להיות מסקרן ומפעיל, אבל זה בעיקר גורם לי לשבת ולתהות מה פספסתי. למה פספסתי. אולי אני מפספסת בעוד הקשרים? אולי אני לא יודעת כמה אני מחמיצה כי אני לא קוראת סיטואציות כמו שצריך? אילו חיים חלפו על פני ואני בכלל לא מודעת לקיומם בגלל שאני נעל? 

אולי אני והברנש מהצ'אט היינו אמורים לעשות ביחד אקזיט ועכשיו אשאר ענייה לתמיד? אולי הוא באמת סתם רצה להחמיא לי וזה ממש נחמד מצדו והייתי צריכה להתעקש להיות נחמדה? 

העניין הוא-

4.

עוד רבע שעה.

אני עדיין לא מרגישה מסטולה. 

בחיים לא הייתי מסטולה.

אם אהיה מסטולה, האם אדע לזהות את זה?

5.

ועוד רבע שעה - אני משועשעת. האם אני מסטולה? 

6.
אני לא בטוחה שיש עניין. אבל כשהתחלתי לכתוב הייתי אומללה. ובינתיים... אני קצת בשקט. עברה לפחות שעה. אולי חירבתי את הדקרב? 

מסתבר שזה בלוג התלונות שלי. fuck

חלמתי שהתחלתי לכתוב את הרומן הרומנטי ה-BDSMי הגדול ולגיבור קראו מיקי. למה???

חלמתי גם שאני רוצה לכתוב רומן מאפיה וכאילו - איכס. 

אני עייפה. והשותפה לועסת לי את האוזן כי יש לנו מחלוקת.

ישנתי כל היום כי לקחתי שני נוקטורנו פורטה. אני שוקלת להמשיך לישון עד מחר.

נעלם לי שותף לכתיבה (לא מילים מילים - לליה ונתי שלום. אבל ספיקינג אוף וויץ', אני גם מחכה להמשך, ואני שונאת לחכות. אז באסה לי).

אני עדיין מחפשת שותף.ה לכתיבה. למה אין עבדים שמביעים את הנטיות המזוכיסטיות שלהם ע"י כתיבת סיפורים שממש לא מעניינים אותם? 

החברה הבטיחה גמ"ח קלונקס, והלכה לישון.

אז אפילו קלונקס אין לי.

יש לי וויד, אבל אין לי כוח לעשות לו דקרב. מה גם שאימא והחברה מחסלות אותו לאיטן.

כמו כן התעלמתי ממגיבים, אז מגיע לי שהם מתעלמים ממני בחזרה. אבלאבל. אני עייפה ובדיכאון. זה באמת מקרה קלאסי של: זה לא אתם. זאת אני ואני ואני. 

1.

מדי פעם, טוב לו לאדם שיושיב את הבלוג שלו לשיחת יחסינו לאן. זה מסייע, כפי שנוהגים לומר על הרחקה אסתטית, ליצירת ארגון פנימי יעיל יותר. נפש מסודרת בבלוג מסודר. 

או משהו כזה.

למה אני כאן? אני חושדת שאני נתלית באיזושהי פנטזיה. אני מאוד רוצה למצוא משהו - והמשהו הזה מוגדר ומעורפל בו-זמנית. המשהו הזה, בחלקו, כרוך בלהיות מישהי אחרת. אני כאן כי עצם הנוכחות בכלוב מייצרת אפשרויות קיום (אמיתיות או מדומיינות. זה לא לגמרי משנה) שלא קיימות בחוץ, או שיש להן הרבה פחות היתכנות. וגם כאן יש להן מעט מאוד היתכנות, אבל פה אפשר לפנטז אותן.

אני כאן כדי להיות excited. אני כאן כדי להיות נראית. אני כאן כדי להפוך למישהי אחרת. 

אז אם את.ה - (המשך בלשון זכר, כי הכותבת יותר סטרייטית מביסית, אבל מיועד לכל המינים):

פתוח להיכרות ש(כנראה) לא תוביל לשום מקום

רהוט במידה יותר מסבירה (ואינטליגנטי במידה יותר מסבירה)

*

וכבר ציינתי שאני רוצה, כן? אבל אני רוצה בעיקר את מי שלא רוצה אותי (אחת השריטות היותר מזעזעות). אני לא יודעת...

אני רוצה את מה שאני יודעת שאפשר (מתקנת ל-יתכן. אולי), אבל הולך ונהיה מסובך למצוא אותו. 


2.

הכנות אחרונות. אני די בטוחה שלפחות אחת מנשות המקצוע שמולי רוצה למלוק לי את הצוואר. אני לקוחה חרדתית. אני רוצה לעשות הכול פעמיים. ואז פעם נוספת. אני רוצה לשלוט בכל פרטי התהליך - או לוותר על הצורך לחשוב. 

השותפה אמרה לי שאני נעזרת באנשי מקצוע כדי להתייעץ. אני עדיין רשאית לומר "זה רעיון ממש דבילי."

אבל אם אני משלמת למישהו.י שיחשבו בשבילי, האם לא הגיוני להניח - האם לא מתבקש להניח שהוא או היא יודעות מה הן עושות, וטוב ממני? 

אני מפנטזת את החיים שלי כ-Trust Fall. אני אפול לאחור, ומישהו כבר יתפוס אותי ויוודא שהכול בסדר. אני לא בטוחה למה זה נשמע לי קסום ורומנטי (פרט לכך ש-it is!). זה הרי מטופש ומסוכן. כנראה שכל אחד משתוקק למה שאין לו. 

ולבסוף - אני מפחדת להיכשל. אני לא יודעת מה אעשה אם אכשל (כלום. אשב לבד בחושך ואתן לעוד חתול לאמץ אותי). אבל האופן שבו אני מדמיינת את העתיד מנותק מהמציאות. אני חיה חיים א-סינכרוניים של חלומות זוועה והווה סתמי. נורמלי. שקוף. 

מה מותר להגיד פה? מה יש ערך להגיד פה? רציתי נורא שהצהוב יהיה-

פתח למשהו. תנועה. a ripple in time. אבל גם זאת פנטזיה. ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. 

חלקים קודמים

אצבעותיה של ליה מתעקלות לתוך המושב. הכיתה מלאה כיסאות עץ מהסוג הישן – מושב מכוסה בסוג של פורמייקה, תחתיתו גסה ולא משויפת. שבב משונן ננעץ לה בזרת, אבל היא פוטרת את הכאב במשיכת כתף. זה לא חשוב עכשיו (גם אם תתחרט על זה אחר כך). היא זוכרת את הפעם ההיא שגלשה לבד לאתר פורנו, בגיל עשר או אחת-עשרה. הכול נראה ורוד ורוטט ועצום וחי: הפות שלה התכווץ וליה מיהרה לסגור את החלונית ולמחוק את היסטוריית הגלישה.

המראה המשיך לרדוף אותה – אחר כך, למוחרת, בבית הספר, בחוג בלט. היא ידעה שילדים אחרים גולשים לאתרים של מבוגרים. אבל היא רצתה לשאול מישהו איך זה מרגיש, ואולי: מה היא אמורה לעשות עם זה. לנרמל את אי הנוחות שהמשיכה לזחול לה מתחת לעור.

היא בולעת בכבדות. יש משהו כמעט סוריאליסטי בלראות את נתי פותח את רוכסן הג'ינס. שלוף את עצמו. זה המורה שלה. לא אמור להיות לו זין. מבלי להתכוון, היא מוצאת את עצמה משווה אותו לאמיר: שניהם לא קטנים, אבל משהו בדרך שנתי מחזיק את עצמו, בדרך שבה הוא נעמד מולה – שונה מאוד. הוא מאופק יותר. פחות מתלהב מעצמו ומהסיטואציה.

הוא נראה כאילו הוא יודע מה הוא רוצה (או שליה אוהבת לחשוב שהוא יודע מה הוא רוצה).

"ליה."  

נתי עומד ממש בין הברכיים שלה. האסימון נופל בפתאומיות. אה.

"אני-"

"אמרתי שאת יכולה לדבר?"

לא. אבל- "אני לא-"

"לא מה?"

זה לא שהיא לא מוצצת. כלומר, היא לא מוצצת לאמיר. היא ניסתה את זה פעם, והרגישה שזה מכניס לו רעיונות לראש. עדיף שלא. זה גם לא ממש מצא חן בעיניה עם תבל. יותר מדי הנחיות סותרות השאירו אותה עצבנית, מבולבלת וחסרת-ביטחון. מה אם נתי ישנא כל רגע? "מה אם אני לא אהיה טובה בזה...?"

היא מרימה לרגע את העיניים. לראות את התגובה שלו. נתי מרים גבה, ואז שולח יד ומעביר את אגודלו על שפתיה. הוא נראה לה משועשע, אבל לא באופן מרחיק. "אני כאן איתך. אם משהו לא יהיה בסדר, אני אתקן אותך."

ליה פחות אוהבת את המשוואה הזאת. אבל אין לה בדיוק ברירה (היא יכולה לעצור אותו. היא יכולה... ליה לא בטוחה מה בדיוק. היא די בטוחה שאם תנסה לנהל משא ומתן, הוא לא יהיה מרוצה, אבל גם לא בטוחה שהיא רוצה לנהל משא ומתן. יש בה משהו שאוהב להיות נאלצת, אוהב למלא הוראות מתוך מחשבה שאין לה ברירה אלא לציית. משהו במחשבה על הזין שלו בפה שלה)-

ליה רוכנת לפנים. הזין שלו ורוד וזקור ואלגנטי. ריח גופו, מהול במתיקות כימית – אבקת כביסה, אולי מרכך – מסתנן לאפה. היא מלקקת את שפתיה בלי להתכוון, משחררת אוויר, ואז מלקקת את ראש הזין. פעם ואז פעם נוספת.

נתי מהמהם. ואז היא סוגרת את שפתיה סביב הכיפה. הוא מזהיר אותה לשים לב לשיניים, ומתקשח כשליה מהמהמת סביבו באישור.

אצבעותיו מלטפות בעדינות את פניה. מצח. לחי. הנקודה שבה שפתיה נסגרות סביב הזין שלו. ואז הוא פורש את כף-ידו ומעביר אותה בשיערה. מגרד מעט את הקרקפת.

פאק. ליה עוצמת עיניים. ואז משתנקת כשהוא חודר עמוק יותר.

"הכול בסדר." אצבעותיו מלטפות את ראשה. "תנשמי ותירגעי. בואי ננסה שוב."

הפעם ליה מכינה את עצמה. היא נושמת דרך האף ומנסה לבלוע סביבו. זה עובד – עד שזה כבר לא עובד, וליה משתעלת ודומעת. נתי נסוג לאחור. "זה בס-"

הוא מלטף את לחיה. "מספיק להיום. אני רוצה אותך מול השולחן, עם הגב אליי."

"אני יכולה-"

"אני יודע. בפעם הבאה. ביקשת שאני אזיין אותך, נכון?"

היא מהנהנת.

 "יופי. ראש על השולחן. תחת באוויר."

לרגל העובדה שהפייסבוק שלי מוקדש כולו לפרויקט, להלן פוסט תלונות, שבו במילא לא אוכל להתלונן על כלום, כי כל תלונה קונקרטית תחשוף אותי יותר מכפי שהייתי רוצה.

משאמרנו זאת, אני בכל זאת רוצה להתלונן על כך ש-

אני לא מבינה אנשים. ואני לא מבינה קודים חברתיים. ואני חולה לגמרי מהאופן שבו שיח הזהויות הפך לשחור החדש, אבל אף פעם לא באופן שבאמת משמש כדי להכיל אנשים עם מגבלה, אלא רק כדי להתפעל מכמה שכולנו נאורים. וכמובן, כדי להצדיק את הטמטום הבלתי-נתפס של מחנה שמעדיף להתעסק בייצוגים קוויריים מאשר בעובדה שלאנשים אין גג מעל הראש.

כן. אני בעד ייצוג לכולם. אני עוד יותר בעד מדינת רווחה.

ובואו לא נדבר על פוסט-ציונות וכל האופנים שבהם ניאוליברליזם זה סבבה, אבל ישות ציונית? לא בבית ספרנו. 

פעם חשבתי שאני מתעבת רק את הימין הניאוליברלי. בימים אלה המחנה שלי הפך לימין ניאוליברלי. 

אני מתעבת את המחנה שלי. 

ואת המילייה שלי.

ואת האקדמיה שלי. 

אבל גם את כל מי שרוצים לגזור קופון מהמצב ולבטל את חופש הביטוי. 

בכיתי כל הערב. 

ואני רוצה לדבר, כן? אבל אני רוצה לדבר בדיוק על מה שמעניין אותי ואיך שמעניין אותי, וכל האופנים שבהם אני מתבקשת לייצר תקשורת שטחית, חלולה, מזויפת, ממוסכת ממאיס אותי על עצמי. ויש לזה יתרונות, damn it. אבל אין לי כוח. 

אה, ואומצתי בכוח על ידי חתול. הוא צריך לראות וטרינר. אני לא מסוגלת כרגע לקחת אותו. אני גם לא מסוגלת לומר לו שאני לא פנויה עכשיו לחתול.