אם היו עינויים

מסתבר שזה בלוג התלונות שלי. fuck

חלמתי שהתחלתי לכתוב את הרומן הרומנטי ה-BDSMי הגדול ולגיבור קראו מיקי. למה???

חלמתי גם שאני רוצה לכתוב רומן מאפיה וכאילו - איכס. 

אני עייפה. והשותפה לועסת לי את האוזן כי יש לנו מחלוקת.

ישנתי כל היום כי לקחתי שני נוקטורנו פורטה. אני שוקלת להמשיך לישון עד מחר.

נעלם לי שותף לכתיבה (לא מילים מילים - לליה ונתי שלום. אבל ספיקינג אוף וויץ', אני גם מחכה להמשך, ואני שונאת לחכות. אז באסה לי).

אני עדיין מחפשת שותף.ה לכתיבה. למה אין עבדים שמביעים את הנטיות המזוכיסטיות שלהם ע"י כתיבת סיפורים שממש לא מעניינים אותם? 

החברה הבטיחה גמ"ח קלונקס, והלכה לישון.

אז אפילו קלונקס אין לי.

יש לי וויד, אבל אין לי כוח לעשות לו דקרב. מה גם שאימא והחברה מחסלות אותו לאיטן.

כמו כן התעלמתי ממגיבים, אז מגיע לי שהם מתעלמים ממני בחזרה. אבלאבל. אני עייפה ובדיכאון. זה באמת מקרה קלאסי של: זה לא אתם. זאת אני ואני ואני. 

1.

מדי פעם, טוב לו לאדם שיושיב את הבלוג שלו לשיחת יחסינו לאן. זה מסייע, כפי שנוהגים לומר על הרחקה אסתטית, ליצירת ארגון פנימי יעיל יותר. נפש מסודרת בבלוג מסודר. 

או משהו כזה.

למה אני כאן? אני חושדת שאני נתלית באיזושהי פנטזיה. אני מאוד רוצה למצוא משהו - והמשהו הזה מוגדר ומעורפל בו-זמנית. המשהו הזה, בחלקו, כרוך בלהיות מישהי אחרת. אני כאן כי עצם הנוכחות בכלוב מייצרת אפשרויות קיום (אמיתיות או מדומיינות. זה לא לגמרי משנה) שלא קיימות בחוץ, או שיש להן הרבה פחות היתכנות. וגם כאן יש להן מעט מאוד היתכנות, אבל פה אפשר לפנטז אותן.

אני כאן כדי להיות excited. אני כאן כדי להיות נראית. אני כאן כדי להפוך למישהי אחרת. 

אז אם את.ה - (המשך בלשון זכר, כי הכותבת יותר סטרייטית מביסית, אבל מיועד לכל המינים):

פתוח להיכרות ש(כנראה) לא תוביל לשום מקום

רהוט במידה יותר מסבירה (ואינטליגנטי במידה יותר מסבירה)

*

וכבר ציינתי שאני רוצה, כן? אבל אני רוצה בעיקר את מי שלא רוצה אותי (אחת השריטות היותר מזעזעות). אני לא יודעת...

אני רוצה את מה שאני יודעת שאפשר (מתקנת ל-יתכן. אולי), אבל הולך ונהיה מסובך למצוא אותו. 


2.

הכנות אחרונות. אני די בטוחה שלפחות אחת מנשות המקצוע שמולי רוצה למלוק לי את הצוואר. אני לקוחה חרדתית. אני רוצה לעשות הכול פעמיים. ואז פעם נוספת. אני רוצה לשלוט בכל פרטי התהליך - או לוותר על הצורך לחשוב. 

השותפה אמרה לי שאני נעזרת באנשי מקצוע כדי להתייעץ. אני עדיין רשאית לומר "זה רעיון ממש דבילי."

אבל אם אני משלמת למישהו.י שיחשבו בשבילי, האם לא הגיוני להניח - האם לא מתבקש להניח שהוא או היא יודעות מה הן עושות, וטוב ממני? 

אני מפנטזת את החיים שלי כ-Trust Fall. אני אפול לאחור, ומישהו כבר יתפוס אותי ויוודא שהכול בסדר. אני לא בטוחה למה זה נשמע לי קסום ורומנטי (פרט לכך ש-it is!). זה הרי מטופש ומסוכן. כנראה שכל אחד משתוקק למה שאין לו. 

ולבסוף - אני מפחדת להיכשל. אני לא יודעת מה אעשה אם אכשל (כלום. אשב לבד בחושך ואתן לעוד חתול לאמץ אותי). אבל האופן שבו אני מדמיינת את העתיד מנותק מהמציאות. אני חיה חיים א-סינכרוניים של חלומות זוועה והווה סתמי. נורמלי. שקוף. 

מה מותר להגיד פה? מה יש ערך להגיד פה? רציתי נורא שהצהוב יהיה-

פתח למשהו. תנועה. a ripple in time. אבל גם זאת פנטזיה. ואין לי את מי להאשים מלבד את עצמי. 

חלקים קודמים

אצבעותיה של ליה מתעקלות לתוך המושב. הכיתה מלאה כיסאות עץ מהסוג הישן – מושב מכוסה בסוג של פורמייקה, תחתיתו גסה ולא משויפת. שבב משונן ננעץ לה בזרת, אבל היא פוטרת את הכאב במשיכת כתף. זה לא חשוב עכשיו (גם אם תתחרט על זה אחר כך). היא זוכרת את הפעם ההיא שגלשה לבד לאתר פורנו, בגיל עשר או אחת-עשרה. הכול נראה ורוד ורוטט ועצום וחי: הפות שלה התכווץ וליה מיהרה לסגור את החלונית ולמחוק את היסטוריית הגלישה.

המראה המשיך לרדוף אותה – אחר כך, למוחרת, בבית הספר, בחוג בלט. היא ידעה שילדים אחרים גולשים לאתרים של מבוגרים. אבל היא רצתה לשאול מישהו איך זה מרגיש, ואולי: מה היא אמורה לעשות עם זה. לנרמל את אי הנוחות שהמשיכה לזחול לה מתחת לעור.

היא בולעת בכבדות. יש משהו כמעט סוריאליסטי בלראות את נתי פותח את רוכסן הג'ינס. שלוף את עצמו. זה המורה שלה. לא אמור להיות לו זין. מבלי להתכוון, היא מוצאת את עצמה משווה אותו לאמיר: שניהם לא קטנים, אבל משהו בדרך שנתי מחזיק את עצמו, בדרך שבה הוא נעמד מולה – שונה מאוד. הוא מאופק יותר. פחות מתלהב מעצמו ומהסיטואציה.

הוא נראה כאילו הוא יודע מה הוא רוצה (או שליה אוהבת לחשוב שהוא יודע מה הוא רוצה).

"ליה."  

נתי עומד ממש בין הברכיים שלה. האסימון נופל בפתאומיות. אה.

"אני-"

"אמרתי שאת יכולה לדבר?"

לא. אבל- "אני לא-"

"לא מה?"

זה לא שהיא לא מוצצת. כלומר, היא לא מוצצת לאמיר. היא ניסתה את זה פעם, והרגישה שזה מכניס לו רעיונות לראש. עדיף שלא. זה גם לא ממש מצא חן בעיניה עם תבל. יותר מדי הנחיות סותרות השאירו אותה עצבנית, מבולבלת וחסרת-ביטחון. מה אם נתי ישנא כל רגע? "מה אם אני לא אהיה טובה בזה...?"

היא מרימה לרגע את העיניים. לראות את התגובה שלו. נתי מרים גבה, ואז שולח יד ומעביר את אגודלו על שפתיה. הוא נראה לה משועשע, אבל לא באופן מרחיק. "אני כאן איתך. אם משהו לא יהיה בסדר, אני אתקן אותך."

ליה פחות אוהבת את המשוואה הזאת. אבל אין לה בדיוק ברירה (היא יכולה לעצור אותו. היא יכולה... ליה לא בטוחה מה בדיוק. היא די בטוחה שאם תנסה לנהל משא ומתן, הוא לא יהיה מרוצה, אבל גם לא בטוחה שהיא רוצה לנהל משא ומתן. יש בה משהו שאוהב להיות נאלצת, אוהב למלא הוראות מתוך מחשבה שאין לה ברירה אלא לציית. משהו במחשבה על הזין שלו בפה שלה)-

ליה רוכנת לפנים. הזין שלו ורוד וזקור ואלגנטי. ריח גופו, מהול במתיקות כימית – אבקת כביסה, אולי מרכך – מסתנן לאפה. היא מלקקת את שפתיה בלי להתכוון, משחררת אוויר, ואז מלקקת את ראש הזין. פעם ואז פעם נוספת.

נתי מהמהם. ואז היא סוגרת את שפתיה סביב הכיפה. הוא מזהיר אותה לשים לב לשיניים, ומתקשח כשליה מהמהמת סביבו באישור.

אצבעותיו מלטפות בעדינות את פניה. מצח. לחי. הנקודה שבה שפתיה נסגרות סביב הזין שלו. ואז הוא פורש את כף-ידו ומעביר אותה בשיערה. מגרד מעט את הקרקפת.

פאק. ליה עוצמת עיניים. ואז משתנקת כשהוא חודר עמוק יותר.

"הכול בסדר." אצבעותיו מלטפות את ראשה. "תנשמי ותירגעי. בואי ננסה שוב."

הפעם ליה מכינה את עצמה. היא נושמת דרך האף ומנסה לבלוע סביבו. זה עובד – עד שזה כבר לא עובד, וליה משתעלת ודומעת. נתי נסוג לאחור. "זה בס-"

הוא מלטף את לחיה. "מספיק להיום. אני רוצה אותך מול השולחן, עם הגב אליי."

"אני יכולה-"

"אני יודע. בפעם הבאה. ביקשת שאני אזיין אותך, נכון?"

היא מהנהנת.

 "יופי. ראש על השולחן. תחת באוויר."

לרגל העובדה שהפייסבוק שלי מוקדש כולו לפרויקט, להלן פוסט תלונות, שבו במילא לא אוכל להתלונן על כלום, כי כל תלונה קונקרטית תחשוף אותי יותר מכפי שהייתי רוצה.

משאמרנו זאת, אני בכל זאת רוצה להתלונן על כך ש-

אני לא מבינה אנשים. ואני לא מבינה קודים חברתיים. ואני חולה לגמרי מהאופן שבו שיח הזהויות הפך לשחור החדש, אבל אף פעם לא באופן שבאמת משמש כדי להכיל אנשים עם מגבלה, אלא רק כדי להתפעל מכמה שכולנו נאורים. וכמובן, כדי להצדיק את הטמטום הבלתי-נתפס של מחנה שמעדיף להתעסק בייצוגים קוויריים מאשר בעובדה שלאנשים אין גג מעל הראש.

כן. אני בעד ייצוג לכולם. אני עוד יותר בעד מדינת רווחה.

ובואו לא נדבר על פוסט-ציונות וכל האופנים שבהם ניאוליברליזם זה סבבה, אבל ישות ציונית? לא בבית ספרנו. 

פעם חשבתי שאני מתעבת רק את הימין הניאוליברלי. בימים אלה המחנה שלי הפך לימין ניאוליברלי. 

אני מתעבת את המחנה שלי. 

ואת המילייה שלי.

ואת האקדמיה שלי. 

אבל גם את כל מי שרוצים לגזור קופון מהמצב ולבטל את חופש הביטוי. 

בכיתי כל הערב. 

ואני רוצה לדבר, כן? אבל אני רוצה לדבר בדיוק על מה שמעניין אותי ואיך שמעניין אותי, וכל האופנים שבהם אני מתבקשת לייצר תקשורת שטחית, חלולה, מזויפת, ממוסכת ממאיס אותי על עצמי. ויש לזה יתרונות, damn it. אבל אין לי כוח. 

אה, ואומצתי בכוח על ידי חתול. הוא צריך לראות וטרינר. אני לא מסוגלת כרגע לקחת אותו. אני גם לא מסוגלת לומר לו שאני לא פנויה עכשיו לחתול. 

לחלקים קודמים

הוא רוצה שתבטח בו. המחשבה ממשיכה ללוות את ליה כשהיא חוזרת הביתה, מגרדת ממילים שלא נאמרו. ידיים שלא נגעו בה. היא רצתה שיגע בה. אולי הייתה צריכה לומר לו את זה? אבל נתי שאל אם היא מסכימה, ואז אמר לה להתפשט (כאילו מדובר במבחן אומץ. כאילו הוא בוחן את הנכונות שלה לציית מבלי לבקש הבהרות ותשובות). ומתחת לבלבול, או אולי מעל הבלבול (או בתוכו. או משהו), היה עקצוץ מציק של חרמנות.

"את מכירה את זה שלפעמים את כל כך חרמנית שאת מפסיקה לחשוב?" היא מנסה לכתוב לגיל.

"מה הפעם?"

ליה מותחת את בהונותיה. היא שוכבת במיטה. נתי אסר עליה לגעת בעצמה. אם היא רוצה משהו, היא תקבל את זה ממנו. הייתה לה תחושה שלא אהב את התשובה שלה כששאל מה עשתה עם אמיר (היא שכבה איתו. זה מה שליה עשתה עם אמיר. לאמיר יש מוך במקום שכל. מה עוד היא יכולה לעשות איתו?).

היא רוצה להסביר את הסיטואציה לגיל. אבל זה מורכב. ומטופש. היא לא לגמרי מבינה למה הוא אוסר עליה לגמור. היא נהיית סתומה כשהיא לא גומרת מספיק (לא שזה משהו שהיא יכולה להסביר לגיל. או לנתי. בנות לא אמורות להיות אגביות כל כך לגבי סקס. היא לא בטוחה אם היא אגבית, כן? אבל היא די בטוחה שהיא רוצה את זה יותר מגיל. זה גורם לה להרגיש... מטופשת ולא-נשית. כי זה בסדר לשכב עם אמיר או עם תבל או עם... נגיד, יניב, זה בסדר לתמרן את אמיר, אבל להודות בכך שהיא חרמנית? שלפעמים היא לא מצליחה לחשוב מרוב חרמנות? זה פחות סבבה).

השבוע מרגיש לה כמו הזיה, ציור של ואן-גוך או קנדינסקי שנמרח ולכלך את כל מה שסביבו. היסטריה ואהבה נכזבת בריח עמוק של טרפנטין וייאוש. לאו דווקא כי היא חרמנית – למרות שזה בהחלט חלק מהעניין. אולי כי היא לא מוצאת את הידיים והרגליים בלי לבארטר סקס בטובות הנאה ("זה קל לך מדי," היא שומעת את קולו של נתי בראשה. האם הוא חושב שהיא זולה? שהיא זורמת עם כולם?).

כשיום רביעי מגיע, ליה עצבנית ולא ממוקדת. היא זוכרת את הבד מבריש את פטמותיה. את כף ידו פרושה על בטנה, והיא משתוקקת.

קל כל כך לתמרן אותה. מה הפלא שהוא חושב שהיא קלה.

"אני חרמנית." זה הדבר הראשון שהיא מודיעה לו כשהיא זורקת את התיק על השולחן.

"שלום גם לך, ליה."

"זאת אשמתך." היא מייללת קצת. זה לא סקסי. או אולי זה כן סקסי. היא לא בטוחה מי ליה האמיתית ומי הליה שטפטפה מתוך סרטון הפורן-האב שתבל ניסה לחלוק איתה פעם. "ולא נגעתי בעצמי כל השבוע כמו שאמרת, ואמיר היה ממש מסכן."

כן, אמיר היה קצת פתטי.

"את באמת חושבת שהוא היה מסכן?"

איזה מן שאלה זאת? היא חושבת על התשובה בזמן שהיא מתפשטת-

"אמרתי לך להתפשט?"

"אממ... לא?"

"אז למה את מתפשטת?"

היא משרבבת שפתיים. ואז נותנת לרטט הבלתי-נמנע להרעיד את שפתה התחתונה. "אתה לא-"

"בואי נשב קודם."

"אמרת שאתה רוצה אותי." היא לא מתכוונת להגיד את זה.

"כן. ולכן אני רוצה להבין מה עובר עליך."

שום דבר. לא עובר עליה שום דבר. מה שעובר עליה זה שהיא חרמנית, ופתאום היא שמה לב שהיה מאוד נוח לקרב ולהרחיק את אמיר. פתאום היא שמה לב לכל האופנים שבהם פעלה בצורה אוטומטית – עד לשיחה המקוללת ההיא, בשבוע שעבר. היא נאנחת, ממוללת את שולי החולצה שלה. מעבירה קווצת שיער חומה לאחור ואז לוקחת כיסא ומתיישבת מול נתי. "למה הכוונה – מה עובר עליי?"

"בדיוק מה ששמעת. איך עבר עליך השבוע? מה הרגשת אחרי הפגישה האחרונה שלנו? איך את מסתדרת?"

היא נושמת עמוק. כתפיה עולות ויורדות – שאיפה נשיפה. "מבולבלת."

"תרחיבי."

"אני..." השאלה הזאת מתסכלת אותה. ברור לה שהוא מצפה ממנה לומר משהו. "זה כאילו אתה רוצה שאני- שאתה מצפה ממני..." היא מושכת כתפיים. "אני לא יודעת. אני לא... מורכבת או מסובכת. אני יודעת שאני נראית טוב, סבבה? אני לא מזלזלת בעצמי או משהו. אבל..."

"אבל...?"

"לא יודעת. אין לי איזה שלדים מעניינים בארון. אני לא מתוסבכת. אני-" אין לה עם מי לדבר. חוץ מגיל. ולפעמים גיל מרחיקה אותה. או עושה לה איידוליזציה. לפעמים ליה היא כל הדברים שגיל רוצה להיות בעצמה ולא מעזה ואיזה מגניבה את, ולפעמים ליה סתומה ונמהרת ו-אני כל כך שמחה שאני לא במקומך. שום דבר לא נאמר במפורש, אבל הכול ברור וגלוי ודוקר.

"וטוב לך ככה?"

היא בולעת את הגוש הכבד בגרון. "אני לא יודעת."

נתי מהנהן. "עכשיו תתפשטי."

כל השבוע אני פותחת את הבלוג ומבטיחה לעצמי ש-הינה! אני הולכת לכתוב פוסט אינטליגנטי! 

כפי שאתם יכולים לנחש, זה לא הפוסט הזה, או לפחות, זה כנראה לא פוסט אינטליגנטי (ליתר דיוק: אני עדיין מקלידה אותו, אז יש סיכוי שהוא יקבל תפנית לא צפויה, אבל אני לא בונה על זה ולכן כדאי שגם אתם לא תבנו). 

מה זה כן? כנראה שסוג של הרהור על כתיבה. על עצם העובדה שלהחזיק בלוג פירושו שיש איזו מערכת יחסים מעורפלת ביני לבין קוראיי, כזו שלא מחייבת אף אחד מאתנו, אבל כן נוכחת בחיינו בכל מיני אופנים.

(פה יש... איזשהו אינטרו לפסקה הבאה. אני לא בטוחה מה ואיך בדיוק). 

אני רוצה לדבר. אני בעיקר רוצה שיקשיבו לי וידברו איתי. אבל להקשבה הזאת יש מחיר (בכלל, לתקשורת תמיד יש מחיר, שהוא למידה של כללי ההתקשרות וניסיון - נואל לעיתים - לעמוד בהם). אתמול שוחחתי עם... אני מהססת לומר "לקוח פוטנציאלי", כי החלטתי במודע שלא לנסות לגייס לקוחות. כך או כך, הייתה שיחה והוא אמר שאני "שמה את עצמי" או "מביאה את עצמי", או ניסוח אחר כלשהו שמטרתו לומר שאני לא עסוקה בניהול רושם.

הסברתי שניהול רושם מעייף בעיניי. לשקר אין רגליים. בדרך כלל אנחנו שוכחים היכן החבאנו אותן. וככל שהשקר מורכב יותר, כך דרוש מאמץ גדול יותר לתחזק אותו. עייפתי מלתחזק שקרים (או פסדה, אם תעדיפו), אבל לפעמים נדמה לי שהעייפות הזו גורמת לי להיות חסרת עכבות. לזנק וירטואלית בהתלהבות על כל מי שמוצא חן בעיניי. לשכוח שיש... דקורום, כללים וציפיות וכשאני חורגת מכולם, איך אמור הצד השני לפרש אותי מלבד כמי שלא יודעת מה היא עושה ומה היא אומרת. 

המתח הזה מעייף נורא. כמו שמעייף לרצות ולהחזיק בהשתוקקות. כמו שמעייף להחזיק בדבר הזה שאף פעם לא נתון לי לגמרי (באחר. בפסדה. בכל מה שאני נדרשת להשתתף אקטיבית ביצירתו ולהמשיך לנשום לתוכו חיים, כדי שיחיה איתי אבל בלעדיי). 

חזרתי לכתוב קצת (לכאן ושלא לכאן). היום אלך לקולנוע. צילמתי את עצמי והצלחתי להסתכל עליי בלי להתחלחל. וגם התפכחתי מהחלטות נמהרות, בכיתי המון וחיפשתי את עצמי במקומות שאינני אני. ועכשיו התעייפתי. 

האמת היא שרציתי לכתוב פוסט פוליטי.

האמת היא ששקלתי לפצוח שוב בחיפושים ואולי אפילו לנסות לנסח רשימת דרישות. כי אלוהים יודע שהיא ארוכה ובחלקה מטופשת ומאוד מאוד שרירותית. אז עדיף לסנן מההתחלה.

האמת היא ש... אני לא בטוחה. כל כך רע לי שאני רוצה לשכוח את עצמי ולכתוב על חיים של מישהו אחר. או מישהי אחרת. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי עושה שום דבר במציאות, אבל בכתיבה הכול אפשרי וטרנסנדנטי.  

לכתוב לבד זה מבאס ואני מסכנה. 

כמעט העליתי תמונה. כי צומי והכול. אבל אז נוכחתי שזה יאלץ אותי לקום מהמיטה. טוב, אולי בהזדמנות אחרת 😵‍💫

Strangely, או אולי obviously (טרם החלטתי), ככל שאני מושקעת בעשייה שלי (ובחיים בכלל), כך נדמה לי שהיא מאבדת טעם. יש כאן מן מהלך מחשבתי שבו הכול מלהיב ומעניין ודורש התמסרות, או ש-הכול דורש התמסרות אבל למי אכפת, למען השם. וברור לי שזה בראש ובראשונה מנגנון הגנה, הרי אם דפקתי את הזרת בשולחן, אולי כדאי שאדפוק לעצמי כדור בראש ופשוט אחסוך מעצמי סבל וייסורים. אבל גם חיים ללא כאב הם חיי סבל וייסורים.  

בקיצור, כל הדרכים מובילות לרומא ולא באמת משנה אם את שוחה עם הזרם או נגדו. זה מה שמדבר אליי ב-BDSM. האפשרות של טוטליות. האפשרות – בואו נראה איך אני מדייקת את זה – לפעול בשטח שאין בו רציונליזציה, אלא רק דרמה.

אני אוהבת דרמה. אלא שהדרמה מתה ברגע שמדברים אותה (עוד פרדוקס מעצבן כזה). כל דבר מתומלל מדי תמיד מתפורר לחלקי הטענות של עצמו. 

כמו כן נחשפתי היום לביטוי Shadow Daddy. שזה כמו דאדי רק מאפיונר. או עם טוויסט אפל. או אולי נקרומנסר ובעל יכולת לשלוט בצללים. מצד אחד - זה מנחם. כנראה שיש ספרים יותר אידיוטיים מאלה שאני קוראת. מצד שני - למה עדיין לא נתקלתי ב-Shadow Daddy?! האם יתכן שאני קוראת את הספרים הלא-נכונים?

ואם כבר חלקתי איתכם את התשוקה שלי ל-hate reading, יש רומן רומנטי היסטורי ישראלי שנראה לי ממש מעניין אבל גם, נו, ממש טיפשי. ואני לא מצליחה לשכנע את עצמי לקרוא אותו למרות שהוא מטופש, או לחילופין, לקרוא אותו בגלל שהוא מטופש.