הוא רוצה שתבטח בו. המחשבה ממשיכה ללוות את ליה כשהיא חוזרת הביתה, מגרדת ממילים שלא נאמרו. ידיים שלא נגעו בה. היא רצתה שיגע בה. אולי הייתה צריכה לומר לו את זה? אבל נתי שאל אם היא מסכימה, ואז אמר לה להתפשט (כאילו מדובר במבחן אומץ. כאילו הוא בוחן את הנכונות שלה לציית מבלי לבקש הבהרות ותשובות). ומתחת לבלבול, או אולי מעל הבלבול (או בתוכו. או משהו), היה עקצוץ מציק של חרמנות.
"את מכירה את זה שלפעמים את כל כך חרמנית שאת מפסיקה לחשוב?" היא מנסה לכתוב לגיל.
"מה הפעם?"
ליה מותחת את בהונותיה. היא שוכבת במיטה. נתי אסר עליה לגעת בעצמה. אם היא רוצה משהו, היא תקבל את זה ממנו. הייתה לה תחושה שלא אהב את התשובה שלה כששאל מה עשתה עם אמיר (היא שכבה איתו. זה מה שליה עשתה עם אמיר. לאמיר יש מוך במקום שכל. מה עוד היא יכולה לעשות איתו?).
היא רוצה להסביר את הסיטואציה לגיל. אבל זה מורכב. ומטופש. היא לא לגמרי מבינה למה הוא אוסר עליה לגמור. היא נהיית סתומה כשהיא לא גומרת מספיק (לא שזה משהו שהיא יכולה להסביר לגיל. או לנתי. בנות לא אמורות להיות אגביות כל כך לגבי סקס. היא לא בטוחה אם היא אגבית, כן? אבל היא די בטוחה שהיא רוצה את זה יותר מגיל. זה גורם לה להרגיש... מטופשת ולא-נשית. כי זה בסדר לשכב עם אמיר או עם תבל או עם... נגיד, יניב, זה בסדר לתמרן את אמיר, אבל להודות בכך שהיא חרמנית? שלפעמים היא לא מצליחה לחשוב מרוב חרמנות? זה פחות סבבה).
השבוע מרגיש לה כמו הזיה, ציור של ואן-גוך או קנדינסקי שנמרח ולכלך את כל מה שסביבו. היסטריה ואהבה נכזבת בריח עמוק של טרפנטין וייאוש. לאו דווקא כי היא חרמנית – למרות שזה בהחלט חלק מהעניין. אולי כי היא לא מוצאת את הידיים והרגליים בלי לבארטר סקס בטובות הנאה ("זה קל לך מדי," היא שומעת את קולו של נתי בראשה. האם הוא חושב שהיא זולה? שהיא זורמת עם כולם?).
כשיום רביעי מגיע, ליה עצבנית ולא ממוקדת. היא זוכרת את הבד מבריש את פטמותיה. את כף ידו פרושה על בטנה, והיא משתוקקת.
קל כל כך לתמרן אותה. מה הפלא שהוא חושב שהיא קלה.
"אני חרמנית." זה הדבר הראשון שהיא מודיעה לו כשהיא זורקת את התיק על השולחן.
"שלום גם לך, ליה."
"זאת אשמתך." היא מייללת קצת. זה לא סקסי. או אולי זה כן סקסי. היא לא בטוחה מי ליה האמיתית ומי הליה שטפטפה מתוך סרטון הפורן-האב שתבל ניסה לחלוק איתה פעם. "ולא נגעתי בעצמי כל השבוע כמו שאמרת, ואמיר היה ממש מסכן."
כן, אמיר היה קצת פתטי.
"את באמת חושבת שהוא היה מסכן?"
איזה מן שאלה זאת? היא חושבת על התשובה בזמן שהיא מתפשטת-
"אמרתי לך להתפשט?"
"אממ... לא?"
"אז למה את מתפשטת?"
היא משרבבת שפתיים. ואז נותנת לרטט הבלתי-נמנע להרעיד את שפתה התחתונה. "אתה לא-"
"בואי נשב קודם."
"אמרת שאתה רוצה אותי." היא לא מתכוונת להגיד את זה.
"כן. ולכן אני רוצה להבין מה עובר עליך."
שום דבר. לא עובר עליה שום דבר. מה שעובר עליה זה שהיא חרמנית, ופתאום היא שמה לב שהיה מאוד נוח לקרב ולהרחיק את אמיר. פתאום היא שמה לב לכל האופנים שבהם פעלה בצורה אוטומטית – עד לשיחה המקוללת ההיא, בשבוע שעבר. היא נאנחת, ממוללת את שולי החולצה שלה. מעבירה קווצת שיער חומה לאחור ואז לוקחת כיסא ומתיישבת מול נתי. "למה הכוונה – מה עובר עליי?"
"בדיוק מה ששמעת. איך עבר עליך השבוע? מה הרגשת אחרי הפגישה האחרונה שלנו? איך את מסתדרת?"
היא נושמת עמוק. כתפיה עולות ויורדות – שאיפה נשיפה. "מבולבלת."
"תרחיבי."
"אני..." השאלה הזאת מתסכלת אותה. ברור לה שהוא מצפה ממנה לומר משהו. "זה כאילו אתה רוצה שאני- שאתה מצפה ממני..." היא מושכת כתפיים. "אני לא יודעת. אני לא... מורכבת או מסובכת. אני יודעת שאני נראית טוב, סבבה? אני לא מזלזלת בעצמי או משהו. אבל..."
"אבל...?"
"לא יודעת. אין לי איזה שלדים מעניינים בארון. אני לא מתוסבכת. אני-" אין לה עם מי לדבר. חוץ מגיל. ולפעמים גיל מרחיקה אותה. או עושה לה איידוליזציה. לפעמים ליה היא כל הדברים שגיל רוצה להיות בעצמה ולא מעזה ואיזה מגניבה את, ולפעמים ליה סתומה ונמהרת ו-אני כל כך שמחה שאני לא במקומך. שום דבר לא נאמר במפורש, אבל הכול ברור וגלוי ודוקר.
"וטוב לך ככה?"
היא בולעת את הגוש הכבד בגרון. "אני לא יודעת."
נתי מהנהן. "עכשיו תתפשטי."