אם היו עינויים

1. הפרויקט מתגלגל לקראת סופו הסופי. או אולי: לקראת שלב חדש בקריירה. בנקודה זו השקעתי בו את מיטב כספי, שפיותי ובערך כל הסבלנות שיש לי לבני אדם אחרים. מוקדם יותר היום ננזפתי על ידי חברה בגין כישורי השיווק שלי. האפולוגטיקה, מסתבר, זולגת לי לחיים וגם לארנק. תמשיכי ככה ותשלמי את המחיר. אמרתי לה בעדינות שאני מאוד מכבדת את האינפוט שלה אבל נימת יום הדין לא נעימה לי ובעיקר מבהילה. בתכלס כבר השלמתי עם האפשרות שאולי היא צודקת. אבל הימים האחרונים היו כ"כ עגומים שאין לי כוח לשום דבר פרט לסרטוני  חתולים ועזים גמדיות. 

2. כסעיף קטן של סעיף 1 אני רוצה לומר ש. ובכן, אני רגילה להצטיין בכל דבר שאני עושה. מצד אחד זה נחמד ומגניב, אבל מצד שני, אני כ"כ רגילה להיות הכי טובה בפער, שבכל פעם שנדמה לי שאני לא - אני לא בטוחה איך לתפקד. ברירת המחדל היא לקבוע שאני מוקפת באידיוטים, אבל מה אם זה לא נכון?

3. וכאילו לא די בכך, שוב נתתי לעצמי להיות מתומרנת ע"י אשמה במקום להציב גבולות ולהגיד לא. 

4. אוף. 

לחלקים קודמים

סליחה לכל מי שחיכו לסמאט. בת ה-40 גברה על בת ה-16.

אוקיי.

זה... לא מה שהיא ציפתה.

כאילו. אוקיי....

מבולבלת, ליה שומעת את עצמה צוחקת צחוק טיפשי.

נתי, בקצה השני של הכיתה, מזיז מעט את הראש. "משהו שאת רוצה לחלוק עם הכיתה?"

לחייה בוערות. כיתה. כן. בטח.

"אממ. אה." היא מרגישה מטומטמת. אבא, בראש שלה, נוזף בה על הכחכוחים וההתחמקויות. "אני. אני לא מבינה איך זה קשור." ליה נוגעת באמרת החולצה.

"ונדמה לך שאנחנו מנהלים משא ומתן."

אה. היא משפילה במהירות את עיניה. ואז מסתכלת עליו שוב. הם... לא? הם כן? היא יכולה לוותר. אולי היא צריכה לוותר...? אבל אולי כדאי-

"אני מחכה."

משהו בתוכה נכבה ונחמץ ומתעורר וגונח – הכול בבת-אחת. ליה לא בטוחה שהיא מוכנה לזה. או רוצה את זה. או שזה נכון (עזבי שטויות, ברור ששום דבר כאן לא נכון). היא בעיקר רוצה לעשות סטופ לרגע. לבקש הבהרות ולקבל אותן. אבל לא נראה לה שזה הולך לקרות.

"אני- אוקיי." עיניה משוטטות על הרצפה. בעצבנות, היא מקלפת את החולצה, בועטת את הג'ינס הקצרצרים, ואז מוצאת את עצמה משתנקת כשאצבעותיה מרפרפות על סוגר החזייה. נתי מסמן לה להמשיך.

זהו. כמעט.

"גם...?"

הוא מהנהן.

ליה נושכת שפתיים. לפני שנתיים או שלוש, אימא החליטה שהם צריכים ללכת לטיפול משפחתי (אבא התייצב לפגישה הראשונה, הבריז מהשנייה, יצא באמצע השלישית ואז הודיע שהוא מתנצל, הם יאלצו להמשיך בלעדיו). ליה העבירה את הפגישות בניסיון להתחמק ממבטה של המטפלת. היא הייתה נחמדה, כן? אבל לליה לא התחשק לדבר על עצמה או לשמוע את אימא מדברת על כמה קשה לה לבד. בסופו של דבר, ליה מצאה את עצמה בוהה בטלפון בהפגנתיות, מסננת את רעשי הרקע עד שגם אימא החליטה שהטיפול הזה לא מוכיח את עצמו. אז, כמו עכשיו, היא מרגישה... מבודדת. חשופה. בית נייר שכל רוח יכולה להפוך אותו על הראש, מתכווצ'ץ' תחת משקל העיניים שבוחנות אותו. 

"זה- לא." אני, היא מתכופפת בחיפזון. לובשת את החולצה והמכנסיים. דוחפת את החזייה לכיס. "אני רוצה לדבר."

נתי נדמה לשקול את הדברים. "בסדר."

ליה מתקרבת אליו בזהירות. עיניה משוטטות על פני החדר והיא לוקחת כיסא מוכתם בצבע. רגלי הכיסא נגררות על הריצפה, חורקות כמו ציפורניים על לוח גיר, כשהיא מציבה אותו ומתיישבת בו. מול נתי.

הוא שותק. ושותק. ושותק.

"אהמ." ליה מתאפקת לא לקלף את הציפורן של האגודל. היא ממש מנסה לגדל ציפורניים ובחודש האחרון אפילו קצת הצליח לה. אבל היא עצבנית.

"כן." נתי אומר לבסוף. יופי. הגיע הזמן. תודה לאל. "מה את חושבת שאנחנו עושים כאן?"

מתחרמנים. התשובה לא חוצה את דל שפתיה. "מה אתה חושב שאנחנו עושים כאן?"

נתי זוקר גבה. לא. זה לא הולך לעבוד לה.

אוקיי. "אנחנו. אממ." היא לא יודעת. משהו שקשור לסקס. והנחיה. הוא מקשיב לה. הוא רואה אותה. הוא מורה ש... אולי עושה איתה סקס. אבל נשאר מורה...? "אני- אממ. אתה מנחה אותי?"

"באיזה אופן?"

"אני לא יודעת!" היא רוצה שיהיה לו אכפת. היא רוצה שיגיד שהוא רוצה אותה. אולי זה אפילו יותר חשוב מהצורך להתיר את הפקעת המסובכת הזאת. "אתה רוצה אותי?"

נתי נאנח. "מה את חושבת ליה?"

כל החברבוקים שלי מהגרים ואני ב-fomo. 

1. מסתבר שקוראות חושבות שנתי (מהסיפור נטול השם שאלוהים יודע מתי יהיה לו שם) הוא אדם נורא וקריפ חסר תקנה. זה קצת מטריד אותי, כי אני קרוב לוודאי הייתי כותבת דמות הרבה יותר נוקשה ואכזרית. בכלל, בתור ילדה מפגרת, היה לי הרבה יותר חשוב שירצו אותי מאשר שיהיו נחמדים אליי (אפילו נדמה לי שאלימות - מהסוג הסובטילי, כן? - הייתה הרבה יותר מדליקה בעיניי מחביבות. ברמה מסוימת זה עדיין נכון). מצד שני, אני מניחה שאפשר לומר שדושים הם כאלה in your face ומה שמבלבל אותנו ובאופן כללי מעורר רתיעה זו מעטפת הסוכר. בקיצור, לצד כל הפרויקטים והסיפור וכו', אני עדיין רוצה לכתוב את סיפור האהבה הBDSMי האולטימטיבי עם הגיבור ה-

2. זהו, שאני לא בטוחה איך בדיוק לאפיין את סוג הגבריות שעובד בשבילי. כלומר - אני יודעת לאיזה טיפוס אני נמשכת. אני אזהה את הטיפוס הזה. אני גם נמשכת לעוד כלמיני טיפוסים (כי אני כבר לא בת 15 ויש לי מספיק שכל כדי למלא כפית). אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לשים על זה את האצבע. באופן כללי, ככל שאני חושבת על העניין, נראה לי שהרבה מהטייפולוגיה הרלוונטית מתרחש בכלל ביני לבין עצמי. כשאני מדמיינת את עצמי לעומת סובייקט, אני גם ממציאה אותו. וזה נכון לפחות באופן חלקי לרוב האינטרקציות האנושיות. תקשורת טובה היא תקשורת ששואפת למקסם את ההכרה באחרות של האחר ולהכיל אותה, אבל אני לא בטוחה שזה לגמרי אפשרי, ובכל אופן, תמיד תישאר התמודדות מורכבת עם הניסיון להפריד בין הפנטזיה למציאות. לא כי דלוזיות, אלא כי טווח ההשגה של כולנו מוגבל.

3. בכל מקרה, בגלל שנדמה לי שהרבה מהטיפוס הפנטסטי שלי התרחש בעיקר אצלי בראש ולאו דווקא כפונקציה של דברים שקרו במציאות, הרבה יותר מסובך לי להגדיר מיהו ומהו ואיך אני רוצה לכתוב אותו. וכמובן שאפשר לכתוב טקסט שכולו אינטרוספקציה, אבל זה פחות מושך אותי לכתחילה. 

4. כמו כן היה חג נוראי. 

5. לא היה תפוח שאומר את האמת, אבל האמת תמיד מתגלעת מתוך כלמיני משברים. אז אולי הכותרת הולמת בכל זאת? 

אחרי שהעברתי את הלילה בשינה והתעלמות מטרפת האירוויזיון, היה משהו כמעט קונטרה-אינטואיטיבי בנפילה אל הקרקע. או בכלל בתזכורת לכך שאני חיה באזור מלחמה (מי יותר ומי עוד יותר). בתחילת הקורונה, הרבה פיד הפייסבוק שלי לצטט את ז'יז'ק. מגיפה עולמית יצאה מתוך הפנטזמה ובאה לרדוף את הפסיכים שדמיינו אותה. הינה החור במסך. יש משהו באזעקות האלה שתמיד טורף את המציאות ומזכיר שהיא... אנאעארף. יותר מרובדת. יותר מרוזמת. יותר משוגעת.

אני חושבת שאהבתי את עצמי יותר כשהייתי מנהלת דיונים פוליטיים. 

אז בהיתי קצת בפייסבוק. ונחשפתי להרבה עוינות ובעיקר הרגשתי שהעולם מטומטם. פעם הרגשתי צודקת ובטוחה בכך שאם רק נעשה את הדבר הנכון, נוכל סוף כל סוף להתקדם לעבר עתיד טוב יותר. היום לעומת זאת אני די משוכנעת ששני הצדדים טועים ומטומטמים, ואם להשמיע טענת מטא: היום אני משוכנעת שאף אחד מהצדדים לא מסוגל להחיל טענות מטא על המצב. הנקודה הדאיקטית תמיד משתנה בהתאם לדובר (זה סוד קסמה של פוליטיקת הזהויות, וגם הסיבה לכך שהיא בסופו של דבר מטופשת וחסרת תועלת). 

אני מבינה שעבור חלק מאתנו זו אסטרטגיה שיווקית לכל דבר ועניין (ובהצלחה לכל המחפשים והמחפשות), אבל אני מניחה שיש עוד סיבות לכתוב...? ובאותה נשימה: כשמפרסמות גיפים פורנוגרפיים וכדומה - זה בשביל לאותת: היי, זה מה שמדליק אותי? זה כדי להגיד משהו על עצמי? משהו אחר? וכשאתם מגיבים - למי שמעניין אתכם? לתוכן שמעניין אתכם? כדי למשוך קוראות אליכן לבלוג/לתיבת המסרים? מטעמים אלטרואיסטים (כי כולנו צריכים לפעמים חיבוק וירטואלי)? מאיזושהי סיבה עלומה אחרת שטרם חשבתי עליה? 

התעוררתי הפוכה. או עקומה. או מה שאתם לא רוצים, ועם כאב ראש. שאל אותי מישהו לא מזמן מה כיבה אותי והאמת היא שאני מכבה אותי ודי בשיטתיות. התרגיל הזה של להחזיק ולשחרר בבת אחת הוא מאוד מתיש או שאני יותר מיזנטרופית ממה שחשבתי ו... למה בכלל אני כותבת כאן? העניין הוא שיש ימים שלהיות ניבטת גורם לי להרגיש יותר חיה ואני נורא רוצה לדבר. ואז יש ימים שאני פשוט רוצה להרביץ לעצמי עם מחבת על הראש (אבל יש מצב שגם לשתוק אני רוצה באופן הפגנתי). יש בי מן ניצוץ תקווה כזה ש-I could talk through my sadness. דווקא רבצתי קודם במיטה ותכננתי לשטוח אסופה של רעיונות מעורפלים שאני מדסקסת עם עצמי מזה זמן מה, ואולי מישהו היה אומר לי משהו חדש והייתי מרגישה... לא יודעת. שזה משמעותי. בקיצור, אתם מוזמנים להגיד לי משהו משמעותי. או סתם לדלג הלאה. ואני אולי אמחק את הפוסט ברגע שאהיה קצת יותר קוהרנטית (בלי נדר). 

הימים האחרונים (וגם הזהב, בעצם), היו ניסוי מעניין ב-over indulgence. מי אני, מה אני עושה ומה יוצא לי מזה כשאני כותבת בבלוג כמה וכמעט כל מה שמתחשק לי, ואומרת כמעט כל מה שאני חושבת, לכמעט כל מי שבא לי. אם חושבות על זה, מדובר בניסוי במינונים. בדרך כלל כשאני עושה ניסויים כאלה, אני שחוקה וקהה מחשיפת יתר. אולי גם הניסוי הנוכחי היה תוצר של חשיפת יתר. כי הכול מאוד בסדר, ויש מהכול, ואני מאוד בסדר (you get my drift), אבל העולם טיפש ומשעמם. אז מה אכפת לי לתקוע בו אצבעות כדי לראות אם במקרה הפלסטיק מסתיר איזה זרם חשמלי חמוד.  

הבעיה היא שכן אכפת לי. אכפת לי כשאין לי הרבה לייקים. אכפת לי כשאני רואה כותבות אחרות מתערטלות ומרגישה רע בשבילן (ומרגישה רע בשביל עצמי by proxy). אכפת לי כשהעניין שלי נתקל בחוסר הבנה ורתיעה ובאופן כללי כשקוראים אותי לא איך שאני רוצה להיות נקראת. אז אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי טוב שאכפת לי, אבל מכל הדברים שבסדר, דווקא היחס ביני לבין העולם הוא מאוד... חמקמק ונזיל ולא בשליטתי. אני מנסה להחזיק את המקל בשני הקצוות: לרצות בכל מאודי ובכל ההתלהבות שלי, אבל גם to detach with love. זה לא כל כך עובד (ואני לא כל כך מופתעת. הייתי רוצה להיות שלמה יותר עם הדברים שאינם בשליטתי, אבל נו. לרצות זה קל).  

אני מחפשת שותפה ל-hate reading (ככל שמדובר בעיסוק בודד ועצוב, הוא נעשה בודד ועצוב כפליים כשאין עם מי לחלוק אותו). 

אז הקטע הזה, של להיות אדם בוגר שצריך להתקמפל לפי מיליון ואחת מערכות סימנים ואת תמיד מחמיצה משהו? אני מוותרת. קחו בחזרה. החיים זה כן רק עיקרון העונג. ובאותה הזדמנות - קחו גם את העסק.