אם היו עינויים

אחרי שהעברתי את הלילה בשינה והתעלמות מטרפת האירוויזיון, היה משהו כמעט קונטרה-אינטואיטיבי בנפילה אל הקרקע. או בכלל בתזכורת לכך שאני חיה באזור מלחמה (מי יותר ומי עוד יותר). בתחילת הקורונה, הרבה פיד הפייסבוק שלי לצטט את ז'יז'ק. מגיפה עולמית יצאה מתוך הפנטזמה ובאה לרדוף את הפסיכים שדמיינו אותה. הינה החור במסך. יש משהו באזעקות האלה שתמיד טורף את המציאות ומזכיר שהיא... אנאעארף. יותר מרובדת. יותר מרוזמת. יותר משוגעת.

אני חושבת שאהבתי את עצמי יותר כשהייתי מנהלת דיונים פוליטיים. 

אז בהיתי קצת בפייסבוק. ונחשפתי להרבה עוינות ובעיקר הרגשתי שהעולם מטומטם. פעם הרגשתי צודקת ובטוחה בכך שאם רק נעשה את הדבר הנכון, נוכל סוף כל סוף להתקדם לעבר עתיד טוב יותר. היום לעומת זאת אני די משוכנעת ששני הצדדים טועים ומטומטמים, ואם להשמיע טענת מטא: היום אני משוכנעת שאף אחד מהצדדים לא מסוגל להחיל טענות מטא על המצב. הנקודה הדאיקטית תמיד משתנה בהתאם לדובר (זה סוד קסמה של פוליטיקת הזהויות, וגם הסיבה לכך שהיא בסופו של דבר מטופשת וחסרת תועלת). 

אני מבינה שעבור חלק מאתנו זו אסטרטגיה שיווקית לכל דבר ועניין (ובהצלחה לכל המחפשים והמחפשות), אבל אני מניחה שיש עוד סיבות לכתוב...? ובאותה נשימה: כשמפרסמות גיפים פורנוגרפיים וכדומה - זה בשביל לאותת: היי, זה מה שמדליק אותי? זה כדי להגיד משהו על עצמי? משהו אחר? וכשאתם מגיבים - למי שמעניין אתכם? לתוכן שמעניין אתכם? כדי למשוך קוראות אליכן לבלוג/לתיבת המסרים? מטעמים אלטרואיסטים (כי כולנו צריכים לפעמים חיבוק וירטואלי)? מאיזושהי סיבה עלומה אחרת שטרם חשבתי עליה? 

התעוררתי הפוכה. או עקומה. או מה שאתם לא רוצים, ועם כאב ראש. שאל אותי מישהו לא מזמן מה כיבה אותי והאמת היא שאני מכבה אותי ודי בשיטתיות. התרגיל הזה של להחזיק ולשחרר בבת אחת הוא מאוד מתיש או שאני יותר מיזנטרופית ממה שחשבתי ו... למה בכלל אני כותבת כאן? העניין הוא שיש ימים שלהיות ניבטת גורם לי להרגיש יותר חיה ואני נורא רוצה לדבר. ואז יש ימים שאני פשוט רוצה להרביץ לעצמי עם מחבת על הראש (אבל יש מצב שגם לשתוק אני רוצה באופן הפגנתי). יש בי מן ניצוץ תקווה כזה ש-I could talk through my sadness. דווקא רבצתי קודם במיטה ותכננתי לשטוח אסופה של רעיונות מעורפלים שאני מדסקסת עם עצמי מזה זמן מה, ואולי מישהו היה אומר לי משהו חדש והייתי מרגישה... לא יודעת. שזה משמעותי. בקיצור, אתם מוזמנים להגיד לי משהו משמעותי. או סתם לדלג הלאה. ואני אולי אמחק את הפוסט ברגע שאהיה קצת יותר קוהרנטית (בלי נדר). 

הימים האחרונים (וגם הזהב, בעצם), היו ניסוי מעניין ב-over indulgence. מי אני, מה אני עושה ומה יוצא לי מזה כשאני כותבת בבלוג כמה וכמעט כל מה שמתחשק לי, ואומרת כמעט כל מה שאני חושבת, לכמעט כל מי שבא לי. אם חושבות על זה, מדובר בניסוי במינונים. בדרך כלל כשאני עושה ניסויים כאלה, אני שחוקה וקהה מחשיפת יתר. אולי גם הניסוי הנוכחי היה תוצר של חשיפת יתר. כי הכול מאוד בסדר, ויש מהכול, ואני מאוד בסדר (you get my drift), אבל העולם טיפש ומשעמם. אז מה אכפת לי לתקוע בו אצבעות כדי לראות אם במקרה הפלסטיק מסתיר איזה זרם חשמלי חמוד.  

הבעיה היא שכן אכפת לי. אכפת לי כשאין לי הרבה לייקים. אכפת לי כשאני רואה כותבות אחרות מתערטלות ומרגישה רע בשבילן (ומרגישה רע בשביל עצמי by proxy). אכפת לי כשהעניין שלי נתקל בחוסר הבנה ורתיעה ובאופן כללי כשקוראים אותי לא איך שאני רוצה להיות נקראת. אז אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי טוב שאכפת לי, אבל מכל הדברים שבסדר, דווקא היחס ביני לבין העולם הוא מאוד... חמקמק ונזיל ולא בשליטתי. אני מנסה להחזיק את המקל בשני הקצוות: לרצות בכל מאודי ובכל ההתלהבות שלי, אבל גם to detach with love. זה לא כל כך עובד (ואני לא כל כך מופתעת. הייתי רוצה להיות שלמה יותר עם הדברים שאינם בשליטתי, אבל נו. לרצות זה קל).  

אני מחפשת שותפה ל-hate reading (ככל שמדובר בעיסוק בודד ועצוב, הוא נעשה בודד ועצוב כפליים כשאין עם מי לחלוק אותו). 

אז הקטע הזה, של להיות אדם בוגר שצריך להתקמפל לפי מיליון ואחת מערכות סימנים ואת תמיד מחמיצה משהו? אני מוותרת. קחו בחזרה. החיים זה כן רק עיקרון העונג. ובאותה הזדמנות - קחו גם את העסק. 

לפרקים קודמים

גיל מהססת מעט כשהיא מתקשרת אל ליה לקראת היציאה של שישי בערב. מילותיה – סרקסטיות וחותכות – מקפלות בתוכן רעד של חשש, וליה מוצאת את עצמה מתנצלת. "אני... אחרי רביעי. אני מצטערת. הייתי קצת... בעולמות אחרים."

גיל, על מסך הטלפון, מסתכלת על הכול חוץ מליה.

"זה לא שהוא יכול לקחת אותי לדייט," היא שומעת את עצמה צוחקת. ספק בהומור, ספק בתחינה.

במקום להגיב, גיל מחליפה נושא. "שיר שאלה אותי למה את לא עונה בוואטסאפ של החבורה."

וואלה. ליה מחליקה אצבע עם לק מקולף על המסך. אינסוף הודעות הצטברו מאז הציצה בה בפעם האחרונה. "סורי."

"זה בסדר." גיל לא נשמעת כאילו היא מחפשת לריב. זה צריך להיות סימן טוב, אבל המחשבה מטרידה את ליה. היא מתקשה שלא לתהות אם, בזמן שהיא הולכת ונקשרת לנתי, החבלים הדקיקים, הבלתי-נראים שקושרים אותה אל גיל, אל שיר ואמיר וכולם, הולכים ומתרופפים.

כך או כך, היא לא חושבת יותר מדי כשהיא נעתרת להזמנה (שוב פעם סרט. גיל מצחקקת: "זה בגלל שאמיר רוצה תירוץ למזמז אותך בחושך") וגם לא חושבת יותר מדי כשהיא מתאפרת ומתגנדרת ונותנת לאמיר להשאיר לה היקי על הצוואר. אצבעותיו גדולות וחמות בין רגליה, וגיל, אחרי מבט אחד נחרד, מעניקה להם את כל הפרטיות שניתן לצפות לה ממושב קיצוני בקולנוע בערב שישי.

זה כיף.

אחרי השבועות האחרונים, ליה מתחילה לחשוב ששכחה איך זה לגמור כשמישהו נוגע בה. איך לנזול לתוך אצבעות זהירות, שגיששו בתוכה וסחטו ממנה אורגזמה אחר אורגזמה. אמיר, במושב הסמוך, נראה מרוצה מעצמו, וליה מרגישה נדיבה מספיק שלא לגלגל עליו עיניים. אחרי שגמרה פעמיים ושלפה את ידה מתוך ידו (אמיר ניסה להניח אותה על חזית מכנסיו. אז איף), היא מרגישה רכה ופועמת. טובעת בתוך העונג והנוזלים של עצמה.

האורגזמה גורמת לה להיות קצת יותר נחמדה. כשהם יוצאים מהקולנוע, היא קצת יותר סבלנית לעיני הכלבלב של אמיר ולעובדה שהוא מוכן לתת לה לדרוך עליו אם זה מה שצריך כדי לתת לה אצבעות.

האם זה מה שהיא בשביל נתי? המחשבה תוקפת אותה לפתע. כלבלב המכשכש יפה בזנבו, חתלתולה בלי ציפורניים שמוכנה להתקמר ולפצוח בסדרת גרגורים אם רק ייגע בה?

לא. הוא אמר. הוא אמר שליה יפה וחכמה ולא נותנת לעצמה מספיק קרדיט.

אז הוא אמר. הקול שמרחף בראשה הוא קולה של גיל. אז מה אם הוא אמר. הוא גם בן שלושים ומשהו ובטח נשוי לאותה בחורה במשך מיליון שנה. את צעירה ויפה וכוסית, ואת שותה בצמא כל מילה שלו. ברור שהוא רוצה אותך.

המחשבה משאירה טעם מר בפיה.

*

ביום ראשון, אמיר לוכד אותה בדקות האחרונות להפסקה. ליה בדיוק נפרדה מהבנות ועומדת להמשיך לשיעור עם חגי, כשאמיר לוקח את ידה בשלו ומכריז, בביטחון מזויף, ש"ההורים שלי לא יהיו הערב בבית. את רוצה...?"

לא בדיוק. אבל... ההפסקה תיכף נגמרת. וליה לא הפסיקה לחשוב על נתי מאז אתמול. מאז יום רביעי, למעשה. היא כל כך דרוכה וכל כך מתוסבכת וכל כך לא טוב לה בתוך העור של עצמה, שהיא פשוט אומרת כן.

מה שנתי נותן לה... זה לא מספיק. 'לא מספיק איך?' היא מדמיינת אותו שואל, בזמן שהיא מתפשטת בשביל אמיר (נטפליקס אנד צ'יל, בטח. אמיר אפילו קנה את הגלידה ונראה ממש מרוצה מעצמו). לא מספיק אינטנסיבי, היא חושבת. לא מספיק מדויק. לא מספיק... הכול.

אז מה כן?

הבעיה – ליה מחליטה כשאמיר מנסה לרדת לה – זה שהיא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה.

היא יודעת מה, בערך, מותר לה לרצות. מותר לה להתחרמן על נתי. ומותר לה לרצות שיגע בה. יש מצב שמותר לה לרצות להזדיין איתו. מותר לה להרגיש שהיא מיוחדת בעיניו, אבל... היא לא בטוחה עד כמה מותר לה לסמוך על זה.

היא גומרת למחשבה על נתי. שוב.

לבסוף, לקראת יום רביעי, כשהיא מוודאת שהכינה הכול למחר, ליה מרשה לעצמה להיות כנה ולהודות בפני עצמה שהקראש הוא יותר מקראש. שהלוואי והיה רק קראש. כל זמן שליה עשתה לו עיניים וחשבה שהוא ממש חתיך ונתי קצת פלרטט בחזרה, ובכן, זה היה בסדר לדמיין אותם מזדיינים ואולי ממשיכים לעבר עתיד לא ידוע. אבל עכשיו, כשהפנטזיה מתערבבת במציאות, פתאום הגבולות שלה צרים ומחניקים כל כך.

ליה רוצה לומר לו את זה. היא רוצה שיחבק אותה וירגיע אותה ויאמר לה שהכול בסדר, הוא מחבב אותה, הוא רוצה אותה. הוא רואה אותה. הוא יכול להיות הפאקינג מנטור שלה. אבל.

היא לא מרשה לעצמה להשלים את המשפט.

*

"יש לך מזל שאבא שלך מעופף כל כך."

ליה מרימה את הראש. הן בטרפת ההתארגנות של הבוקר (היום רביעי, היום היא רואה את נתי!), ואימא נועצת בה מבט ביקורתי.

"למה את אומרת את זה?"

"ראית מה יש לך על הצוואר?"

אה. ליה הייתה בטוחה שההיקי נראה יותר טוב. כאילו, הוא באמת נראה יותר טוב! "זאת עקיצ-"

"מה את חושבת, שעשו אותי באצבע?"

ליה מגלגלת עיניים אך ממהרת להתעשת. "את חושבת שאני צריכה לשים על זה משהו?"

אימא מתקרבת אליה, פותחת בזהירות את הקוקייה שאוספת את שיערה, ומפזרת אותו על כתפיה. "ככה גם רואים את השיער היפה שלך."

"הוא נכנס לי לעיניים." אבל ליה לא טורחת לאסוף את הקוקו מחדש. בראי המכונית, היא מעיפה בעצמה מבט נוסף ומחליטה שאימא צודקת. יותר טוב כך. חוץ ממבטו היודע של אמיר (ליה מתעלמת ממנו, כמובן), איש אינו מבחין. היא כמעט נותנת לעצמה טפיחה מטאפורית על השכם, כשנתי, בכיתת האומנות, קם לקראתה.

"אני- תיכף." היום היא מתכננת לפשוט את החזיה מתחת לחולצה, אבל רק המחשבה על שבוע שעבר גורמת לנשימתה להיעתק.

"את מאחרת."

"כן, סורי." ליה פולטת צחוק חלול. "בתיה לא רצתה לשחרר אותנו. רצתי כל הדרך לכאן."

נתי מהנהן. נדמה לה שהוא עומד לחזור למקומו, אבל אז הוא נעצר.

ליה ממצמצת.

במקום להתיישב, נתי מתקרב אליה, עוצר, ומושיט יד מחוספסת להבריש קווצת שיער אל מאחורי אוזנה.

"מה זה?"

בגלל שאני חכמה (וגם עמוקה, מתוחכמת, אינטליגנטית ו-insightful), מצאתי את עצמי שוב במן אינטרקציה שבה אני בעיקר מדמיינת את הצד השני ומתפעלת מכמה שהוא חכם ומבין עניין כי הוא נותן לי להפעיל את עצמי, ואני כידוע הכי חכמה, עמוקה, מתוחכמת וכולי. זה מגניב - לפחות בתיאוריה, וכל עוד שזה נמשך. זה מגניב כי לפעמים את רק צריכה מישהו שיושיט לך זרת כדי לגלות שאת יודעת בעצמך היכן נמצאת היד, כיצד היא מתחברת לכתף, ובדיוק אלו שרירים להפעיל כדי לגרום לעצמך לכרכר. 

אבל זה גם מאוד לא מגניב, כי, אממ. נכון שאנחנו תמיד מדמיינים קצת את האיש.ה שמולנו? או מדמיינים הרבה...? וכל זמן שהמציאות והפסדה פחות-או-יותר תואמות, קל מדי להחליק את כל ההיבטים שבהם הוא לא שליט אכזר ויודע-כל אלא סתם אנושי ולפעמים גם קצת טיפש ומביכוש? אני משתדלת מאוד לחיות במציאות. לשם כך אני אפילו משתדלת לתמלל את הקושי שלי להישאר מול מה שיש במקום להפליג למחוזות הדמיון ולבלות עם הלא-נודע. אני נורא רוצה שיראו אותי וישעשעו אותי ויוציאו אותי מהראש של עצמי. לפעמים עד כדי תסכול. אבל אף אחד לא עושה לי את זה כמוני, ואני-

אני לא מצליחה להישאר בלי לזוז במקום אחד. אני לא מצליחה לרצות דבר אחד לאורך זמן. אני לא מצליחה לאהוב את עצמי ליותר מחמש דקות בכל סיבוב.   

אני רוצה לדבר אבל לא על שום דבר קונקרטי. לפיכך נשאלת השאלה אם יש נקודה שבה העלאת גרה בבלוג הופכת ל-יותר מדי, ואם כן, עבור מי. כי תמיד נדמה היה לי שיש, אבל גם תמיד היה נדמה לי שבלוגינג הוא דבר כזה אינסטרומנטלי ואין דבר כזה שאין דבר כזה. אני גם כל הזמן תוהה אם הזהב היה רעיון טוב (אם עכשיו יש לי יותר או פחות FOMO) ולמה בכל היקר לי זאת בכלל בעיה. בקיצור, אני צריכה יותר לעבוד ופחות לקשקש ולהפסיק להעמיד פנים שיש דבר כזה יותר מדי וורקוהוליות כי זה בבירור לא נכון. 

1. אין לי עם מי לכתוב. ואין לי עם מי לדבר על כתיבה. וזה מבאס. אני חושבת שבעיקר מבאסת ההבנה שגם אם אכתוב את זה, אשאר אובייקט משוסע, כי הרצון לכתוב עם, לא מממש לך אחר. והדיבור על כתיבה לא מייצר אחר. וגם הכתיבה לא מייצרת אחר, היא רק שמה - כמו המילים - את התשוקה מחוץ לגוף. וגם זו סוג של לוליינות מן החוץ לפנים (רק מהסוג המתיש. הבהחלט לא-אקסטטי). אולי מציק לי לחשוב שטוב להיות סיימוןסטיילייט. הוא יכול להיות באקסטזה. כל הזמן.

2. אוקיי. מכירים את הטענה שהשפה הסכיזופרנית אסינכרונית למציאות כי היא סינכרונית לעצמה? (אולי לאינג או לקאן, מוזמנותים לתקן). אני מנסה לכתוב. או אולי מדויק יותר לומר שגררתי את עצמי בשיערות כדי לכתוב כי ... כל מיני סיבות. ואני מרגישה ש... העיסוק האובססיבי הזה במתאם בין חוויה פנימית לשפתית, גוזל ממני את כל הקוהרנטיות. וזה נורא כי- משך שנים אני משכנעת את עצמי שזה בסדר אם אני לא מצליחה לעשות שום דבר אחר כמו שצריך חוץ מלכתוב. ואז אני לא מצליחה לכתוב. ואני כותבת... אני כותבת משהו שמאוד מחתבר לי בכלמיני מקומות והיבטים. ועצם היכולת לוותר על רטרוספקטיבה כדי לכתוב את זה (לוותר על התפיסה של עצמי ככותבת או על תפיסת הכתיבה כעיסוק מכובד כדי להתבוסס בסלף-אינדולג'נס) הוא כשלעצמו מאוד מאוד קשה (לי). אז יוצא שאני מתמודדת עם משבר כתיבה באמצעות עיסוק בכתיבה, ואני כל הזמן מרגישה שאני חייבת להטליא את עצמי מחדש. לספר לעצמי שאני בסדר ומותר לי לכתוב גרוע. מותר לי סתם לכתוב. מותר לי להיות אדם שכותב וזה יהיה רפטטיבי ולא מובן ולא זורם וגם סתם בינוני או חס וחלילה גרוע. אבל הגרוע הזה הוא איזשהן שכבות מאוד פנימיות של עצמי, איזשהו המהום שמהדהד קצב פנימי ואז--- אני לא יודעת. אולי כתיבה (טובה. מובנת) היא כל הזמן להיות במציאות במקום להיות מסוגלת לברוח.

אני לא רוצה להיות מחוברת למציאות. זה (גם) לוז הבעיה.

3. אחרי שקראתי את אוגוסטינוס תהיתי הרבה איפה הכתיבה (ובעיקר תהיתי איפה הכתיבה שלי). נראה לי שזה סוג של... כשל מתמשך, שכל הזמן ממחיש את עצמו בהיעדר (הכתיבה). איפה אני כותבת אותי? איפה אני מדברת אותי? אם לקרוא פירושו להתכונן כסובייקט, מה עושה הסובייקט כשהוא כותב, עם מי הוא מדבר, ולמה. ומצאתי כלמיני טקסטים ישנים (תודה לי'). במבט לאחור, קשה שלא להבחין איך בכל פעם שאני או הכותבת השנייה מדייקות משהו, נחתך משהו מהבשר החי, משהו מתרחק מהלב המדמם והופך לחומר אחר. אני כל הזמן מחפשת את עצמי שכתבה, אבל אני לא בטוחה אם היא כתבה או הייתה מרוצה מהכתיבה שלה, אם הכתיבה הייתה דרך להיות סובייקט ועכשיו יש יותר ממני ופחות כתיבה. כואב לי נורא ונדמה לי שאזלו המילים להביע את זה. אני מתברגנת ומתיישבנת ומש(ת)עממת אפילו את עצמי. היכן החיים מתחילים והכתיבה נגמרת? לפעמים נדמה לי שנתקעתי בביניים ואין מהם מוצא.