גיל מהססת מעט כשהיא מתקשרת אל ליה לקראת היציאה של שישי בערב. מילותיה – סרקסטיות וחותכות – מקפלות בתוכן רעד של חשש, וליה מוצאת את עצמה מתנצלת. "אני... אחרי רביעי. אני מצטערת. הייתי קצת... בעולמות אחרים."
גיל, על מסך הטלפון, מסתכלת על הכול חוץ מליה.
"זה לא שהוא יכול לקחת אותי לדייט," היא שומעת את עצמה צוחקת. ספק בהומור, ספק בתחינה.
במקום להגיב, גיל מחליפה נושא. "שיר שאלה אותי למה את לא עונה בוואטסאפ של החבורה."
וואלה. ליה מחליקה אצבע עם לק מקולף על המסך. אינסוף הודעות הצטברו מאז הציצה בה בפעם האחרונה. "סורי."
"זה בסדר." גיל לא נשמעת כאילו היא מחפשת לריב. זה צריך להיות סימן טוב, אבל המחשבה מטרידה את ליה. היא מתקשה שלא לתהות אם, בזמן שהיא הולכת ונקשרת לנתי, החבלים הדקיקים, הבלתי-נראים שקושרים אותה אל גיל, אל שיר ואמיר וכולם, הולכים ומתרופפים.
כך או כך, היא לא חושבת יותר מדי כשהיא נעתרת להזמנה (שוב פעם סרט. גיל מצחקקת: "זה בגלל שאמיר רוצה תירוץ למזמז אותך בחושך") וגם לא חושבת יותר מדי כשהיא מתאפרת ומתגנדרת ונותנת לאמיר להשאיר לה היקי על הצוואר. אצבעותיו גדולות וחמות בין רגליה, וגיל, אחרי מבט אחד נחרד, מעניקה להם את כל הפרטיות שניתן לצפות לה ממושב קיצוני בקולנוע בערב שישי.
זה כיף.
אחרי השבועות האחרונים, ליה מתחילה לחשוב ששכחה איך זה לגמור כשמישהו נוגע בה. איך לנזול לתוך אצבעות זהירות, שגיששו בתוכה וסחטו ממנה אורגזמה אחר אורגזמה. אמיר, במושב הסמוך, נראה מרוצה מעצמו, וליה מרגישה נדיבה מספיק שלא לגלגל עליו עיניים. אחרי שגמרה פעמיים ושלפה את ידה מתוך ידו (אמיר ניסה להניח אותה על חזית מכנסיו. אז איף), היא מרגישה רכה ופועמת. טובעת בתוך העונג והנוזלים של עצמה.
האורגזמה גורמת לה להיות קצת יותר נחמדה. כשהם יוצאים מהקולנוע, היא קצת יותר סבלנית לעיני הכלבלב של אמיר ולעובדה שהוא מוכן לתת לה לדרוך עליו אם זה מה שצריך כדי לתת לה אצבעות.
האם זה מה שהיא בשביל נתי? המחשבה תוקפת אותה לפתע. כלבלב המכשכש יפה בזנבו, חתלתולה בלי ציפורניים שמוכנה להתקמר ולפצוח בסדרת גרגורים אם רק ייגע בה?
לא. הוא אמר. הוא אמר שליה יפה וחכמה ולא נותנת לעצמה מספיק קרדיט.
אז הוא אמר. הקול שמרחף בראשה הוא קולה של גיל. אז מה אם הוא אמר. הוא גם בן שלושים ומשהו ובטח נשוי לאותה בחורה במשך מיליון שנה. את צעירה ויפה וכוסית, ואת שותה בצמא כל מילה שלו. ברור שהוא רוצה אותך.
המחשבה משאירה טעם מר בפיה.
*
ביום ראשון, אמיר לוכד אותה בדקות האחרונות להפסקה. ליה בדיוק נפרדה מהבנות ועומדת להמשיך לשיעור עם חגי, כשאמיר לוקח את ידה בשלו ומכריז, בביטחון מזויף, ש"ההורים שלי לא יהיו הערב בבית. את רוצה...?"
לא בדיוק. אבל... ההפסקה תיכף נגמרת. וליה לא הפסיקה לחשוב על נתי מאז אתמול. מאז יום רביעי, למעשה. היא כל כך דרוכה וכל כך מתוסבכת וכל כך לא טוב לה בתוך העור של עצמה, שהיא פשוט אומרת כן.
מה שנתי נותן לה... זה לא מספיק. 'לא מספיק איך?' היא מדמיינת אותו שואל, בזמן שהיא מתפשטת בשביל אמיר (נטפליקס אנד צ'יל, בטח. אמיר אפילו קנה את הגלידה ונראה ממש מרוצה מעצמו). לא מספיק אינטנסיבי, היא חושבת. לא מספיק מדויק. לא מספיק... הכול.
אז מה כן?
הבעיה – ליה מחליטה כשאמיר מנסה לרדת לה – זה שהיא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה.
היא יודעת מה, בערך, מותר לה לרצות. מותר לה להתחרמן על נתי. ומותר לה לרצות שיגע בה. יש מצב שמותר לה לרצות להזדיין איתו. מותר לה להרגיש שהיא מיוחדת בעיניו, אבל... היא לא בטוחה עד כמה מותר לה לסמוך על זה.
היא גומרת למחשבה על נתי. שוב.
לבסוף, לקראת יום רביעי, כשהיא מוודאת שהכינה הכול למחר, ליה מרשה לעצמה להיות כנה ולהודות בפני עצמה שהקראש הוא יותר מקראש. שהלוואי והיה רק קראש. כל זמן שליה עשתה לו עיניים וחשבה שהוא ממש חתיך ונתי קצת פלרטט בחזרה, ובכן, זה היה בסדר לדמיין אותם מזדיינים ואולי ממשיכים לעבר עתיד לא ידוע. אבל עכשיו, כשהפנטזיה מתערבבת במציאות, פתאום הגבולות שלה צרים ומחניקים כל כך.
ליה רוצה לומר לו את זה. היא רוצה שיחבק אותה וירגיע אותה ויאמר לה שהכול בסדר, הוא מחבב אותה, הוא רוצה אותה. הוא רואה אותה. הוא יכול להיות הפאקינג מנטור שלה. אבל.
היא לא מרשה לעצמה להשלים את המשפט.
*
"יש לך מזל שאבא שלך מעופף כל כך."
ליה מרימה את הראש. הן בטרפת ההתארגנות של הבוקר (היום רביעי, היום היא רואה את נתי!), ואימא נועצת בה מבט ביקורתי.
"למה את אומרת את זה?"
"ראית מה יש לך על הצוואר?"
אה. ליה הייתה בטוחה שההיקי נראה יותר טוב. כאילו, הוא באמת נראה יותר טוב! "זאת עקיצ-"
"מה את חושבת, שעשו אותי באצבע?"
ליה מגלגלת עיניים אך ממהרת להתעשת. "את חושבת שאני צריכה לשים על זה משהו?"
אימא מתקרבת אליה, פותחת בזהירות את הקוקייה שאוספת את שיערה, ומפזרת אותו על כתפיה. "ככה גם רואים את השיער היפה שלך."
"הוא נכנס לי לעיניים." אבל ליה לא טורחת לאסוף את הקוקו מחדש. בראי המכונית, היא מעיפה בעצמה מבט נוסף ומחליטה שאימא צודקת. יותר טוב כך. חוץ ממבטו היודע של אמיר (ליה מתעלמת ממנו, כמובן), איש אינו מבחין. היא כמעט נותנת לעצמה טפיחה מטאפורית על השכם, כשנתי, בכיתת האומנות, קם לקראתה.
"אני- תיכף." היום היא מתכננת לפשוט את החזיה מתחת לחולצה, אבל רק המחשבה על שבוע שעבר גורמת לנשימתה להיעתק.
"את מאחרת."
"כן, סורי." ליה פולטת צחוק חלול. "בתיה לא רצתה לשחרר אותנו. רצתי כל הדרך לכאן."
נתי מהנהן. נדמה לה שהוא עומד לחזור למקומו, אבל אז הוא נעצר.
ליה ממצמצת.
במקום להתיישב, נתי מתקרב אליה, עוצר, ומושיט יד מחוספסת להבריש קווצת שיער אל מאחורי אוזנה.
"מה זה?"
