בגלל שאני חכמה (וגם עמוקה, מתוחכמת, אינטליגנטית ו-insightful), מצאתי את עצמי שוב במן אינטרקציה שבה אני בעיקר מדמיינת את הצד השני ומתפעלת מכמה שהוא חכם ומבין עניין כי הוא נותן לי להפעיל את עצמי, ואני כידוע הכי חכמה, עמוקה, מתוחכמת וכולי. זה מגניב - לפחות בתיאוריה, וכל עוד שזה נמשך. זה מגניב כי לפעמים את רק צריכה מישהו שיושיט לך זרת כדי לגלות שאת יודעת בעצמך היכן נמצאת היד, כיצד היא מתחברת לכתף, ובדיוק אלו שרירים להפעיל כדי לגרום לעצמך לכרכר.
אבל זה גם מאוד לא מגניב, כי, אממ. נכון שאנחנו תמיד מדמיינים קצת את האיש.ה שמולנו? או מדמיינים הרבה...? וכל זמן שהמציאות והפסדה פחות-או-יותר תואמות, קל מדי להחליק את כל ההיבטים שבהם הוא לא שליט אכזר ויודע-כל אלא סתם אנושי ולפעמים גם קצת טיפש ומביכוש? אני משתדלת מאוד לחיות במציאות. לשם כך אני אפילו משתדלת לתמלל את הקושי שלי להישאר מול מה שיש במקום להפליג למחוזות הדמיון ולבלות עם הלא-נודע. אני נורא רוצה שיראו אותי וישעשעו אותי ויוציאו אותי מהראש של עצמי. לפעמים עד כדי תסכול. אבל אף אחד לא עושה לי את זה כמוני, ואני-
אני לא מצליחה להישאר בלי לזוז במקום אחד. אני לא מצליחה לרצות דבר אחד לאורך זמן. אני לא מצליחה לאהוב את עצמי ליותר מחמש דקות בכל סיבוב.
לפני 6 חודשים. 8 במאי 2024 בשעה 20:53
