אם היו עינויים

אחרי שהעברתי את הלילה בשינה והתעלמות מטרפת האירוויזיון, היה משהו כמעט קונטרה-אינטואיטיבי בנפילה אל הקרקע. או בכלל בתזכורת לכך שאני חיה באזור מלחמה (מי יותר ומי עוד יותר). בתחילת הקורונה, הרבה פיד הפייסבוק שלי לצטט את ז'יז'ק. מגיפה עולמית יצאה מתוך הפנטזמה ובאה לרדוף את הפסיכים שדמיינו אותה. הינה החור במסך. יש משהו באזעקות האלה שתמיד טורף את המציאות ומזכיר שהיא... אנאעארף. יותר מרובדת. יותר מרוזמת. יותר משוגעת.

אני חושבת שאהבתי את עצמי יותר כשהייתי מנהלת דיונים פוליטיים. 

אז בהיתי קצת בפייסבוק. ונחשפתי להרבה עוינות ובעיקר הרגשתי שהעולם מטומטם. פעם הרגשתי צודקת ובטוחה בכך שאם רק נעשה את הדבר הנכון, נוכל סוף כל סוף להתקדם לעבר עתיד טוב יותר. היום לעומת זאת אני די משוכנעת ששני הצדדים טועים ומטומטמים, ואם להשמיע טענת מטא: היום אני משוכנעת שאף אחד מהצדדים לא מסוגל להחיל טענות מטא על המצב. הנקודה הדאיקטית תמיד משתנה בהתאם לדובר (זה סוד קסמה של פוליטיקת הזהויות, וגם הסיבה לכך שהיא בסופו של דבר מטופשת וחסרת תועלת).