1. מסתבר שקוראות חושבות שנתי (מהסיפור נטול השם שאלוהים יודע מתי יהיה לו שם) הוא אדם נורא וקריפ חסר תקנה. זה קצת מטריד אותי, כי אני קרוב לוודאי הייתי כותבת דמות הרבה יותר נוקשה ואכזרית. בכלל, בתור ילדה מפגרת, היה לי הרבה יותר חשוב שירצו אותי מאשר שיהיו נחמדים אליי (אפילו נדמה לי שאלימות - מהסוג הסובטילי, כן? - הייתה הרבה יותר מדליקה בעיניי מחביבות. ברמה מסוימת זה עדיין נכון). מצד שני, אני מניחה שאפשר לומר שדושים הם כאלה in your face ומה שמבלבל אותנו ובאופן כללי מעורר רתיעה זו מעטפת הסוכר. בקיצור, לצד כל הפרויקטים והסיפור וכו', אני עדיין רוצה לכתוב את סיפור האהבה הBDSMי האולטימטיבי עם הגיבור ה-
2. זהו, שאני לא בטוחה איך בדיוק לאפיין את סוג הגבריות שעובד בשבילי. כלומר - אני יודעת לאיזה טיפוס אני נמשכת. אני אזהה את הטיפוס הזה. אני גם נמשכת לעוד כלמיני טיפוסים (כי אני כבר לא בת 15 ויש לי מספיק שכל כדי למלא כפית). אבל אני לא בטוחה שאני יכולה לשים על זה את האצבע. באופן כללי, ככל שאני חושבת על העניין, נראה לי שהרבה מהטייפולוגיה הרלוונטית מתרחש בכלל ביני לבין עצמי. כשאני מדמיינת את עצמי לעומת סובייקט, אני גם ממציאה אותו. וזה נכון לפחות באופן חלקי לרוב האינטרקציות האנושיות. תקשורת טובה היא תקשורת ששואפת למקסם את ההכרה באחרות של האחר ולהכיל אותה, אבל אני לא בטוחה שזה לגמרי אפשרי, ובכל אופן, תמיד תישאר התמודדות מורכבת עם הניסיון להפריד בין הפנטזיה למציאות. לא כי דלוזיות, אלא כי טווח ההשגה של כולנו מוגבל.
3. בכל מקרה, בגלל שנדמה לי שהרבה מהטיפוס הפנטסטי שלי התרחש בעיקר אצלי בראש ולאו דווקא כפונקציה של דברים שקרו במציאות, הרבה יותר מסובך לי להגדיר מיהו ומהו ואיך אני רוצה לכתוב אותו. וכמובן שאפשר לכתוב טקסט שכולו אינטרוספקציה, אבל זה פחות מושך אותי לכתחילה.
4. כמו כן היה חג נוראי.
5. לא היה תפוח שאומר את האמת, אבל האמת תמיד מתגלעת מתוך כלמיני משברים. אז אולי הכותרת הולמת בכל זאת?
