1. אין לי עם מי לכתוב. ואין לי עם מי לדבר על כתיבה. וזה מבאס. אני חושבת שבעיקר מבאסת ההבנה שגם אם אכתוב את זה, אשאר אובייקט משוסע, כי הרצון לכתוב עם, לא מממש לך אחר. והדיבור על כתיבה לא מייצר אחר. וגם הכתיבה לא מייצרת אחר, היא רק שמה - כמו המילים - את התשוקה מחוץ לגוף. וגם זו סוג של לוליינות מן החוץ לפנים (רק מהסוג המתיש. הבהחלט לא-אקסטטי). אולי מציק לי לחשוב שטוב להיות סיימוןסטיילייט. הוא יכול להיות באקסטזה. כל הזמן.
2. אוקיי. מכירים את הטענה שהשפה הסכיזופרנית אסינכרונית למציאות כי היא סינכרונית לעצמה? (אולי לאינג או לקאן, מוזמנותים לתקן). אני מנסה לכתוב. או אולי מדויק יותר לומר שגררתי את עצמי בשיערות כדי לכתוב כי ... כל מיני סיבות. ואני מרגישה ש... העיסוק האובססיבי הזה במתאם בין חוויה פנימית לשפתית, גוזל ממני את כל הקוהרנטיות. וזה נורא כי- משך שנים אני משכנעת את עצמי שזה בסדר אם אני לא מצליחה לעשות שום דבר אחר כמו שצריך חוץ מלכתוב. ואז אני לא מצליחה לכתוב. ואני כותבת... אני כותבת משהו שמאוד מחתבר לי בכלמיני מקומות והיבטים. ועצם היכולת לוותר על רטרוספקטיבה כדי לכתוב את זה (לוותר על התפיסה של עצמי ככותבת או על תפיסת הכתיבה כעיסוק מכובד כדי להתבוסס בסלף-אינדולג'נס) הוא כשלעצמו מאוד מאוד קשה (לי). אז יוצא שאני מתמודדת עם משבר כתיבה באמצעות עיסוק בכתיבה, ואני כל הזמן מרגישה שאני חייבת להטליא את עצמי מחדש. לספר לעצמי שאני בסדר ומותר לי לכתוב גרוע. מותר לי סתם לכתוב. מותר לי להיות אדם שכותב וזה יהיה רפטטיבי ולא מובן ולא זורם וגם סתם בינוני או חס וחלילה גרוע. אבל הגרוע הזה הוא איזשהן שכבות מאוד פנימיות של עצמי, איזשהו המהום שמהדהד קצב פנימי ואז--- אני לא יודעת. אולי כתיבה (טובה. מובנת) היא כל הזמן להיות במציאות במקום להיות מסוגלת לברוח.
אני לא רוצה להיות מחוברת למציאות. זה (גם) לוז הבעיה.
3. אחרי שקראתי את אוגוסטינוס תהיתי הרבה איפה הכתיבה (ובעיקר תהיתי איפה הכתיבה שלי). נראה לי שזה סוג של... כשל מתמשך, שכל הזמן ממחיש את עצמו בהיעדר (הכתיבה). איפה אני כותבת אותי? איפה אני מדברת אותי? אם לקרוא פירושו להתכונן כסובייקט, מה עושה הסובייקט כשהוא כותב, עם מי הוא מדבר, ולמה. ומצאתי כלמיני טקסטים ישנים (תודה לי'). במבט לאחור, קשה שלא להבחין איך בכל פעם שאני או הכותבת השנייה מדייקות משהו, נחתך משהו מהבשר החי, משהו מתרחק מהלב המדמם והופך לחומר אחר. אני כל הזמן מחפשת את עצמי שכתבה, אבל אני לא בטוחה אם היא כתבה או הייתה מרוצה מהכתיבה שלה, אם הכתיבה הייתה דרך להיות סובייקט ועכשיו יש יותר ממני ופחות כתיבה. כואב לי נורא ונדמה לי שאזלו המילים להביע את זה. אני מתברגנת ומתיישבנת ומש(ת)עממת אפילו את עצמי. היכן החיים מתחילים והכתיבה נגמרת? לפעמים נדמה לי שנתקעתי בביניים ואין מהם מוצא.
