1. הבלוג הזה משעמם. זאת לא אשמתו. זאת אשמתי.
2. כמובן שאני לא חושבת שאני משעממת. אני נורא מעניינת בעיניי עצמי. אין לי כוח לשכנע בזה את העולם, לכן הבלוג משעמם.
3. בעיקר-בעיקר-בעיקר.... אני מרגישה שאיבדתי איזו יכולת, לייצר אינטרקציות מעניינות. להתרגש מדברים. לעכל את הפנטזיה לתוך המציאות ולחיות בשלום עם המרחק המתבקש בינה לבין הממשי.
4. זאת בהחלט אשמתי שמשעמם לי. פירקתי את עצמי לגורמים ויותר מדי ברגים השתחררו בתהליך. יותר מדי לוז. אפשר לחיות אחרי דקונסטרוקציה. זה פשוט...
5. משעמם.
6. וכאן נולד הצורך בעיניים שיראו אותי לראשונה ויחשבו שאני מעניינת. בסובייקט שיארגן אותי מחדש – רצוי עם עצבים מתפקדים והכול. אם אין לי פנטזיות משל עצמי, לכל הפחות יהיו לי פנטזיות משל מישהו אחר!
7. תמיד חשבתי שלהיות נראית זה שוס (וזה שוס, כן? אבל יכולתי להיות יותר מדויקת). זה שוס כי אני גרועה ומלאת כוויות והמשמעות שאני מסוגלת ליחס לעולם סביבי מוגבלת. אבל להיות מונחת: טוב.
8. זה מגניב.