לחלקים קודמים
סליחה לכל מי שחיכו לסמאט. בת ה-40 גברה על בת ה-16.
אוקיי.
זה... לא מה שהיא ציפתה.
כאילו. אוקיי....
מבולבלת, ליה שומעת את עצמה צוחקת צחוק טיפשי.
נתי, בקצה השני של הכיתה, מזיז מעט את הראש. "משהו שאת רוצה לחלוק עם הכיתה?"
לחייה בוערות. כיתה. כן. בטח.
"אממ. אה." היא מרגישה מטומטמת. אבא, בראש שלה, נוזף בה על הכחכוחים וההתחמקויות. "אני. אני לא מבינה איך זה קשור." ליה נוגעת באמרת החולצה.
"ונדמה לך שאנחנו מנהלים משא ומתן."
אה. היא משפילה במהירות את עיניה. ואז מסתכלת עליו שוב. הם... לא? הם כן? היא יכולה לוותר. אולי היא צריכה לוותר...? אבל אולי כדאי-
"אני מחכה."
משהו בתוכה נכבה ונחמץ ומתעורר וגונח – הכול בבת-אחת. ליה לא בטוחה שהיא מוכנה לזה. או רוצה את זה. או שזה נכון (עזבי שטויות, ברור ששום דבר כאן לא נכון). היא בעיקר רוצה לעשות סטופ לרגע. לבקש הבהרות ולקבל אותן. אבל לא נראה לה שזה הולך לקרות.
"אני- אוקיי." עיניה משוטטות על הרצפה. בעצבנות, היא מקלפת את החולצה, בועטת את הג'ינס הקצרצרים, ואז מוצאת את עצמה משתנקת כשאצבעותיה מרפרפות על סוגר החזייה. נתי מסמן לה להמשיך.
זהו. כמעט.
"גם...?"
הוא מהנהן.
ליה נושכת שפתיים. לפני שנתיים או שלוש, אימא החליטה שהם צריכים ללכת לטיפול משפחתי (אבא התייצב לפגישה הראשונה, הבריז מהשנייה, יצא באמצע השלישית ואז הודיע שהוא מתנצל, הם יאלצו להמשיך בלעדיו). ליה העבירה את הפגישות בניסיון להתחמק ממבטה של המטפלת. היא הייתה נחמדה, כן? אבל לליה לא התחשק לדבר על עצמה או לשמוע את אימא מדברת על כמה קשה לה לבד. בסופו של דבר, ליה מצאה את עצמה בוהה בטלפון בהפגנתיות, מסננת את רעשי הרקע עד שגם אימא החליטה שהטיפול הזה לא מוכיח את עצמו. אז, כמו עכשיו, היא מרגישה... מבודדת. חשופה. בית נייר שכל רוח יכולה להפוך אותו על הראש, מתכווצ'ץ' תחת משקל העיניים שבוחנות אותו.
"זה- לא." אני, היא מתכופפת בחיפזון. לובשת את החולצה והמכנסיים. דוחפת את החזייה לכיס. "אני רוצה לדבר."
נתי נדמה לשקול את הדברים. "בסדר."
ליה מתקרבת אליו בזהירות. עיניה משוטטות על פני החדר והיא לוקחת כיסא מוכתם בצבע. רגלי הכיסא נגררות על הריצפה, חורקות כמו ציפורניים על לוח גיר, כשהיא מציבה אותו ומתיישבת בו. מול נתי.
הוא שותק. ושותק. ושותק.
"אהמ." ליה מתאפקת לא לקלף את הציפורן של האגודל. היא ממש מנסה לגדל ציפורניים ובחודש האחרון אפילו קצת הצליח לה. אבל היא עצבנית.
"כן." נתי אומר לבסוף. יופי. הגיע הזמן. תודה לאל. "מה את חושבת שאנחנו עושים כאן?"
מתחרמנים. התשובה לא חוצה את דל שפתיה. "מה אתה חושב שאנחנו עושים כאן?"
נתי זוקר גבה. לא. זה לא הולך לעבוד לה.
אוקיי. "אנחנו. אממ." היא לא יודעת. משהו שקשור לסקס. והנחיה. הוא מקשיב לה. הוא רואה אותה. הוא מורה ש... אולי עושה איתה סקס. אבל נשאר מורה...? "אני- אממ. אתה מנחה אותי?"
"באיזה אופן?"
"אני לא יודעת!" היא רוצה שיהיה לו אכפת. היא רוצה שיגיד שהוא רוצה אותה. אולי זה אפילו יותר חשוב מהצורך להתיר את הפקעת המסובכת הזאת. "אתה רוצה אותי?"
נתי נאנח. "מה את חושבת ליה?"