Strangely, או אולי obviously (טרם החלטתי), ככל שאני מושקעת בעשייה שלי (ובחיים בכלל), כך נדמה לי שהיא מאבדת טעם. יש כאן מן מהלך מחשבתי שבו הכול מלהיב ומעניין ודורש התמסרות, או ש-הכול דורש התמסרות אבל למי אכפת, למען השם. וברור לי שזה בראש ובראשונה מנגנון הגנה, הרי אם דפקתי את הזרת בשולחן, אולי כדאי שאדפוק לעצמי כדור בראש ופשוט אחסוך מעצמי סבל וייסורים. אבל גם חיים ללא כאב הם חיי סבל וייסורים.
בקיצור, כל הדרכים מובילות לרומא ולא באמת משנה אם את שוחה עם הזרם או נגדו. זה מה שמדבר אליי ב-BDSM. האפשרות של טוטליות. האפשרות – בואו נראה איך אני מדייקת את זה – לפעול בשטח שאין בו רציונליזציה, אלא רק דרמה.
אני אוהבת דרמה. אלא שהדרמה מתה ברגע שמדברים אותה (עוד פרדוקס מעצבן כזה). כל דבר מתומלל מדי תמיד מתפורר לחלקי הטענות של עצמו.
כמו כן נחשפתי היום לביטוי Shadow Daddy. שזה כמו דאדי רק מאפיונר. או עם טוויסט אפל. או אולי נקרומנסר ובעל יכולת לשלוט בצללים. מצד אחד - זה מנחם. כנראה שיש ספרים יותר אידיוטיים מאלה שאני קוראת. מצד שני - למה עדיין לא נתקלתי ב-Shadow Daddy?! האם יתכן שאני קוראת את הספרים הלא-נכונים?
ואם כבר חלקתי איתכם את התשוקה שלי ל-hate reading, יש רומן רומנטי היסטורי ישראלי שנראה לי ממש מעניין אבל גם, נו, ממש טיפשי. ואני לא מצליחה לשכנע את עצמי לקרוא אותו למרות שהוא מטופש, או לחילופין, לקרוא אותו בגלל שהוא מטופש.
