כל השבוע אני פותחת את הבלוג ומבטיחה לעצמי ש-הינה! אני הולכת לכתוב פוסט אינטליגנטי!
כפי שאתם יכולים לנחש, זה לא הפוסט הזה, או לפחות, זה כנראה לא פוסט אינטליגנטי (ליתר דיוק: אני עדיין מקלידה אותו, אז יש סיכוי שהוא יקבל תפנית לא צפויה, אבל אני לא בונה על זה ולכן כדאי שגם אתם לא תבנו).
מה זה כן? כנראה שסוג של הרהור על כתיבה. על עצם העובדה שלהחזיק בלוג פירושו שיש איזו מערכת יחסים מעורפלת ביני לבין קוראיי, כזו שלא מחייבת אף אחד מאתנו, אבל כן נוכחת בחיינו בכל מיני אופנים.
(פה יש... איזשהו אינטרו לפסקה הבאה. אני לא בטוחה מה ואיך בדיוק).
אני רוצה לדבר. אני בעיקר רוצה שיקשיבו לי וידברו איתי. אבל להקשבה הזאת יש מחיר (בכלל, לתקשורת תמיד יש מחיר, שהוא למידה של כללי ההתקשרות וניסיון - נואל לעיתים - לעמוד בהם). אתמול שוחחתי עם... אני מהססת לומר "לקוח פוטנציאלי", כי החלטתי במודע שלא לנסות לגייס לקוחות. כך או כך, הייתה שיחה והוא אמר שאני "שמה את עצמי" או "מביאה את עצמי", או ניסוח אחר כלשהו שמטרתו לומר שאני לא עסוקה בניהול רושם.
הסברתי שניהול רושם מעייף בעיניי. לשקר אין רגליים. בדרך כלל אנחנו שוכחים היכן החבאנו אותן. וככל שהשקר מורכב יותר, כך דרוש מאמץ גדול יותר לתחזק אותו. עייפתי מלתחזק שקרים (או פסדה, אם תעדיפו), אבל לפעמים נדמה לי שהעייפות הזו גורמת לי להיות חסרת עכבות. לזנק וירטואלית בהתלהבות על כל מי שמוצא חן בעיניי. לשכוח שיש... דקורום, כללים וציפיות וכשאני חורגת מכולם, איך אמור הצד השני לפרש אותי מלבד כמי שלא יודעת מה היא עושה ומה היא אומרת.
המתח הזה מעייף נורא. כמו שמעייף לרצות ולהחזיק בהשתוקקות. כמו שמעייף להחזיק בדבר הזה שאף פעם לא נתון לי לגמרי (באחר. בפסדה. בכל מה שאני נדרשת להשתתף אקטיבית ביצירתו ולהמשיך לנשום לתוכו חיים, כדי שיחיה איתי אבל בלעדיי).
חזרתי לכתוב קצת (לכאן ושלא לכאן). היום אלך לקולנוע. צילמתי את עצמי והצלחתי להסתכל עליי בלי להתחלחל. וגם התפכחתי מהחלטות נמהרות, בכיתי המון וחיפשתי את עצמי במקומות שאינני אני. ועכשיו התעייפתי.
