בבוקר יום רביעי, לליה אין מנוס מלהגיע למסקנה שמשהו בתקשורת עם אמיר... התקלקל. הוא ניסה לתפוס אותה לבד בשני (ליה התחמקה), ואז הצליח לתפוס אותה לבד בשלישי – ליה הייתה תקיפה, אמיר נראה מעוצבן. היא פלרטטה אתו קצת, כדי שישכח שהוא עצבני, ואז, בלית ברירה, עצרה אותו עם "לא" תקיף.
"זה לא שיש לו תמונות שלך," גיל מהרהרת. המבט שלה עדיין שיפוטי, אבל היא עדינה יותר, פחות ממהרת לצלוב את ליה. "מה הוא כבר יכול לעשות, להגיד דברים?
"הוא פאקינג אמיר ויינרמן." ליה צונחת לתוך המושב באנחה רועמת. "את יודעת שהמילה שלו הרבה יותר משמעותית משלי בבית הספר הזה."
גיל פונה למחוק שרבוט שהשאיר אחד התלמידים מהכיתה הקודמת על השולחן. הן עדיין לבד למרות שההפסקה עומדת להסתיים בקרוב. מאוחר יותר – תפגוש את נתי.
מתחשק לה לכעוס על גיל. הייתה זו גיל, אחרי הכול, שהתלהבה כל כך לדחוף אותה לזרועותיו של אמיר. אלא שליה לא התנגדה. להיפך. היא מנסה לשחזר את החודשים הקודמים. ליה הבטיחה לעצמה שוב ושוב שהיא לא מתעסקת עם אמיר רק בגלל שהוא כל כך פופולרי. היא באמת נמשכת אליו.
היא באמת נמשכה אליו.
והיא עדיין ידעה מה תרוויח אם תיראה בחברתו.
"הוא אומר שאני זונה."
"בסדר. אז הוא זונה ממין זכר." גיל מתעצבנת בשבילה.
"זה לא עוזר לי."
גיל משכלת את זרועותיה. מנסה לחשוב. "מה אם תדברי איתו, יפה?"
"דיברתי איתו יפה!"
גיל מרימה גבה, ולפני שליה מספיקה להתקומם שוב, עוצרת בעדה. "אני יודעת שאת רוצה שאני אהיה פחות שיפוטית, אבל אנחנו צריכות לחשוב. וכן יש לך קטע כזה..." היא נאנחת. "לפעמים שומעים עליך שאת מרגישה שהכול מגיע לך. אני מצטערת, זה באמת ככה-"
"תודה באמת."
"אני מנסה לעזור."
ובמקום לעזור, היא מעליבה את ליה.
הבעיה היא שיש לה נקודה. ליה הייתה צריכה להיות חכמה יותר. היה לה נוח שאמיר רודף אחריה. היא לא טרחה לעצור ולשאול את עצמה מה יקרה אם אמיר יתעורר יום אחד ויבין שהיא לא באמת זורמת ולא מתכוונת לתגמל את הכרכורים שלו.
"אני טיפשה."
"את לא טיפשה," גיל מתעקשת.
"אני טיפשה," היא מתעקשת שוב, בפני נתי.
הוא נראה... קצת אחרת היום. השיער שלו תמיד סתור, אבל הפעם הוא פרוע ממש. משהו בפנים שלו נראה מודגש יותר. עצמות לחיים בולטות יותר. עיניים שקועות יותר. המבט שלו אינטנסיבי. זה מוצא חן בעיניה ומרתיע אותה בו-זמנית.
"למה את אומרת את זה." העיניים שלו נודדות על החזה שלה. על הרגליים שלה. בין הרגליים שלה.
"אני-" היא מנסה להתנער. אבל זה קשה להחזיק בעמדת כוח כשהיא עירומה והוא לבוש.
"לא היית איתי בתולדות."
הוא צודק. היא חשבה על אמיר. "אני מצטערת. הייתי..." היא רוצה לעטוף את הזרועות שלה סביב עצמה. "אתה נראה מוטרד," היא אומרת לבסוף.
היא מצפה ממנו להדוף אותה. להגיד שהיא משתמשת בו כדי להרחיק את השיחה מעצמה. אבל נתי רק מצמצם עיניים. מתרחק מעט. ליה בולעת בכבדות.
"אני קצת מוטרד," הוא משתף לבסוף.
"אני מצטערת. זה בגללי?"
עכשיו הוא זוקר גבה. מחייך אליה מעט. "גם. למה את רוצה לדעת?"
למה היא רוצה לדעת? כי היא חושבת עליו בערך כל שעה משעות היממה? כי יש לה קראש עליו? כי הוא אובייקטיבית מעניין אותה? היא לא בטוחה מה להגיד. היא לא בטוחה שהיא מנהלת את המצב הזה כמו שצריך. היא חרמנית וזה מערפל אותה, היא מפוחדת וזה מחבל בשיקול דעתה. "אני... אני חושבת שהסתבכתי, היא פולטת לבסוף. "אבל אני לא רוצה להטריד אותך עם זה. ואני לא רוצה להרגיש-" הדמעות דוקרות פתאום בעיניים. "אני לא יודעת מה אני עושה." היא לא יודעת איך לדבר איתו. איך לאזן את הקרקע הטובענית שהם דורכים עליה. "תיתן לי לגמור?"