1.
פעם ראשונה וויד. ליתר דיוק, עישנתי פעם או פעמיים במהלך חמש-עשרה או עשרים שנה. זה אף פעם לא השפיע עליי.
זו לא איכות החומר - להגנת סוחרי הוויד בארצנו יאמר שאני שונאת לעשן, מעולם לא לקחתי לריאות ובאופן כללי לא הצבתי את רמת ה-perceived coolness שלי בראש מעייניי, כמו בת חמש-עשרה, עשרים ואפילו בת שלושים נורמלית.
לעשן וויד זה בד"כ פחות בתוכניות שלי (כלומר, תכננתי להיות שמחה ומסטולה, אבל זה אף פעם לא היה מספיק חשוב כדי לנסות ליישם בשום צורה). אבל חברה טובה קנתה לעצמה ואז החליטה להיגמל.
נשארתי עם מלאי זעיר.
אני רוצה להפסיק לחשוב.
2.
כמו פולניה טובה, הלכתי להשוות מתכונים והנחיות באינטרנט. חשבתי. שקלתי לדחות שוב. ואז ירד הלילה וכולם הלכו לישון, גם החתול והארנבת.
it was time.
גרסתי את הפרחים המסכנים, פיזרתי אותם על תבנית עם נייר אפייה וכיוונתי תנור ל-20 דקות. במהלך פרק הזמן לעיל בדקתי את החומר כל 3-4 דקות, כי באחד הפוסטים שקראתי הומלץ לקנות תרמומטר, שמא תשרפו את הקנביס שלכם (ואין לי! ואין לקנות תרמומטר בשלוש בבוקר!).
אני די בטוחה שעמדתי במשימה. מצד שני, אולי לא קליתי את הקנביס כראוי ותמיד טוב שיש סיבות חדשות להיכנס לפניקה.
עם תום הקלייה, ערבבתי מרכיבים לעוגה בכוס (עם וויד) ושיגרתי למיקרו לשלוש דקות. העוגה יצאה מזעזעת. אכלתי חצי, ועוד חצי כעבור חצי שעה. ומפני שלא הייתי בטוחה אם אכן קליתי את הוויד כראוי (או צרכתי מספיק וויד בתוך העוגה), הכנסתי את התפרחת לתנור לעשר דקות נוספות, רק כדי לקנח בכפית גבינת שמנת. עם וויד.
כל זה קרה לפני בערך 45 דקות, כך שאני עדיין ממתינה לראות מה יקרה. ניסיונות עבר לאייד ולעשן העלו חרס, אז יש לי ציפיות מסוימות - מהסוג החיובי אך גם השלילי - מהאדיבלס.
2.
מישהו בצ'אט אמר לי שאני כותבת טוב. או נפלא. או גבוה. אני לא זוכרת את המילה המדויקת. הזכרתי לו שכך בדיוק כתב לי אתמול, שנייה לפני שהחלטתי לפרוש מהצ'אט כדי לרחם על עצמי במקום אחר.
הברנש הסביר שהיום קרא את הפוסט האחרון שלי. הוא מצוין.
מצד אחד, הפוסט האחרון (הקודם) גרוע בעיניי. אולי גרוע אובייקטיבית. למעשה, לאורך 4-5 החודשים האחרונים, אני מרגישה שהבלוג מידרדר מדחי לדחי (שאני כותבת לקראת התמוטטות עצבים והבלוג הוא נבואה שתכף תגשים את עצמה). בכל מקרה הייתי... אולי לא נחמדה?
אני באמת לא יודעת. כי החלטתי שאין לי כוח לשחק משחקים. ואין לי כוח לפלרטט או להיות מקסימה (גם כי זה דורש המון מאמץ מודע אבל גם כי אני מדוכדכת ועייפה ולא מספיק אכפת לי). גם אין לי כוח להיות מעצבנת כפונקציה של טיזינג. פעם הייתי עושה את זה הרבה. היום אני רוצה לא להתאמץ.
העניין הוא-
ובכן, הברנש נעלם כעבור דקותיים באיחולי לילה טוב. וחשבתי שנקשקש. אפילו חיכיתי שנקשקש. אבל רגע - הסבר (כי עשיתי פה בלגן).
3.
אני רגילה להתנהגויות מסוימות. לדפוסים מסוימים בתוך הקשרים קונקרטיים. רציתי לומר לברנש מהצ'אט, שבכלוב מסתובב עבד בכל פעם מתחיל איתי באותה צורה בדיוק. פעמיים זרמתי, אחרי שהבהרתי שאני לא בעניין - אבל למה לא לשוחח? בפעם השלישית קלטתי ששוב יזרימו אותי לשמש מאזינה פסיביות לפנטזיה על כפות רגליים. פחות בא לי.
כשרק נכנסתי לכלוב (כשרק נרשמתי לטינדר, כשרק פתחתי פרופיל בOKC) הייתי בטוחה שכל הודעת "בלוג מהמם" שאני מקבלת בפרטי היא אותנטית. האמנתי לזה כי אני יהירה, אבל גם מפני שבד"כ נחוצה לי מכה קלה בזנב כדי להתחיל לבצע אינדוקציה ודדוקציה.
אני לא מוצאת את עצמי כשאנשים פועלים בצורה לא צפויה. ליתר דיוק - זה יכול להיות מפחיד וזה יכול להיות מסקרן ומפעיל, אבל זה בעיקר גורם לי לשבת ולתהות מה פספסתי. למה פספסתי. אולי אני מפספסת בעוד הקשרים? אולי אני לא יודעת כמה אני מחמיצה כי אני לא קוראת סיטואציות כמו שצריך? אילו חיים חלפו על פני ואני בכלל לא מודעת לקיומם בגלל שאני נעל?
אולי אני והברנש מהצ'אט היינו אמורים לעשות ביחד אקזיט ועכשיו אשאר ענייה לתמיד? אולי הוא באמת סתם רצה להחמיא לי וזה ממש נחמד מצדו והייתי צריכה להתעקש להיות נחמדה?
העניין הוא-
4.
עוד רבע שעה.
אני עדיין לא מרגישה מסטולה.
בחיים לא הייתי מסטולה.
אם אהיה מסטולה, האם אדע לזהות את זה?
5.
ועוד רבע שעה - אני משועשעת. האם אני מסטולה?
6.
אני לא בטוחה שיש עניין. אבל כשהתחלתי לכתוב הייתי אומללה. ובינתיים... אני קצת בשקט. עברה לפחות שעה. אולי חירבתי את הדקרב?
