החברה התעוררה וקבעה שאני מסטולה.
צחקתי צחוק מכני. נדמה היה לי שההצהרה משעשעת וגופי הגיב בהתאם. מי אמר בובה ממוכנת ולא קיבל? בנוסף, יש לי סחרחורת והריכוז בגובה דשא: אני מתחילה לכתוב משפט ומאבדת את זנבו.
מצד שלישי - שום דבר דומה לאופוריה. אני רוצה לישון ולהתחמק מהפגישה באחת-עשרה.
בינתיים ניסיתי להכין משאר התערובת חמאת מריחואנה. זה מסריח. אני לא מצליחה לשכנע את עצמי במאה אחוז שלא שרפתי את החמאה (או שביצעתי דקרבוקסילציה כמו שצריך). עוד מסתבר שאפילו אש קטנה גורמת לחמאה לבעבע. אחרי כארבעים וחמש דקות של בחישה, החלטתי לפרוש לטובת המחשב. או המיטה. מחר אשלים את המלאכה. או שלא.
האם זה אמור להיות כל כך מסריח? האם שרפתי את הקנבאטר שלי? האם אני מסטולה? אני משוכנעת שבתובנות הללו מסתתרת איזו אמת פנומנולוגית. כל ניסיון להחזיק את החוויה דן אותה לסופרפורזיציה: אני משכנעת את עצמי שאני מסטולה, אני אכן מסטולה.
עכשיו אני מרגישה חכמה ממש. אפרוש בשיא.
