לרגל העובדה שהפייסבוק שלי מוקדש כולו לפרויקט, להלן פוסט תלונות, שבו במילא לא אוכל להתלונן על כלום, כי כל תלונה קונקרטית תחשוף אותי יותר מכפי שהייתי רוצה.
משאמרנו זאת, אני בכל זאת רוצה להתלונן על כך ש-
אני לא מבינה אנשים. ואני לא מבינה קודים חברתיים. ואני חולה לגמרי מהאופן שבו שיח הזהויות הפך לשחור החדש, אבל אף פעם לא באופן שבאמת משמש כדי להכיל אנשים עם מגבלה, אלא רק כדי להתפעל מכמה שכולנו נאורים. וכמובן, כדי להצדיק את הטמטום הבלתי-נתפס של מחנה שמעדיף להתעסק בייצוגים קוויריים מאשר בעובדה שלאנשים אין גג מעל הראש.
כן. אני בעד ייצוג לכולם. אני עוד יותר בעד מדינת רווחה.
ובואו לא נדבר על פוסט-ציונות וכל האופנים שבהם ניאוליברליזם זה סבבה, אבל ישות ציונית? לא בבית ספרנו.
פעם חשבתי שאני מתעבת רק את הימין הניאוליברלי. בימים אלה המחנה שלי הפך לימין ניאוליברלי.
אני מתעבת את המחנה שלי.
ואת המילייה שלי.
ואת האקדמיה שלי.
אבל גם את כל מי שרוצים לגזור קופון מהמצב ולבטל את חופש הביטוי.
בכיתי כל הערב.
ואני רוצה לדבר, כן? אבל אני רוצה לדבר בדיוק על מה שמעניין אותי ואיך שמעניין אותי, וכל האופנים שבהם אני מתבקשת לייצר תקשורת שטחית, חלולה, מזויפת, ממוסכת ממאיס אותי על עצמי. ויש לזה יתרונות, damn it. אבל אין לי כוח.
אה, ואומצתי בכוח על ידי חתול. הוא צריך לראות וטרינר. אני לא מסוגלת כרגע לקחת אותו. אני גם לא מסוגלת לומר לו שאני לא פנויה עכשיו לחתול.
