טריגרים: אפילו יותר מהרגיל!
למרות שגיל רוצה לדעת מה קרה, לליה ממש אין חשק לספר לה. היא יודעת מה גיל תגיד. זה אונס; גם אם אמרת כן, זה עדיין אונס, וזה אונס גם אם גמרת. וגם אם גמרת - מותר לך להרגיש חרא, מה שהוא עשה זה חתיכת דבר דוחה ואכזרי. וכמובן: את צריכה להתלונן למשטרה, הם יכולים לעצור את אמיר, זה מגיע לו, אני בכלל לא מבינה למה את לא הולכת לנתי, זאת אחריות שלו, שהוא יישא בתוצאות –
בלה בלה בלה בלה.
ליה מסוגלת להריץ את הפסקול הזה טוב מאוד בכוחות עצמה.
למשך זמן מה המחשבות עוזרות לה להתרחק מהתחושה המגעילה שממשיכה ללוות אותה מאז שישי בערב. אמיר לא היה... לגמרי דוחה. הוא כן קרא לה זונה פעם או פעמיים (ליה כמעט העיפה לו סטירה. אולי מה שהיה הכי משפיל הייתה הידיעה שהיא לא באמת יכולה להעיף לו סטירה, כי היא באמת זונה ועושה מה שהוא אומר לה). היא התקלחה במשך כמעט שעה, כולם ישנו חוץ מאבא, אבל הוא הלך לממ"ד כדי לנהל כלמיני שיחות עם חו"ל, ולא היה אף אחד שינזוף בה שהיא גומרת את כל המים החמים ומבזבזת חשמל.
כמובן שגם אחר כך, היא הרגישה מלוכלכת ומבולבלת ועצבנית.
היא לא הייתה אמורה לגמור. וזה גם... לא היה בדיוק מהנה. זה היה מקטין, ומשפיל ו... היא נזכרת במשהו ששמעה פעם, אולי בטיק-טוק. שאורגזמה זה כיף כי אנחנו ממסגרים את זה ככה. בפועל, זה כמו כל תחושה פיזית אחרת. וזה היה הכי קרוב למה שליה הרגישה, רק שלא באמת.
זה כן היה נעים במן דרך מעוותת. היא נשכה את השפתיים וכבשה את הדמעות שאיימו לזלוג, ויש מצב שאמיר אפילו שם לב, כי הוא חיבק אותה. אחר כך הוא עזר לה להתלבש והוביל אותה בחזרה לאולם. ממש ג'נטלמן. מותשת, לליה כבר לא היה לה כוח להדוף אותו. לפחות הוא לא ניסה כלום. רק החזיק לה את היד כמו אידיוט. כאילו שאחיזת הידיים מבטלת איכשהו את מה שקרה בשירותים.
"אני רוצה להיפגש שוב ביום ראשון."
היא לא מסתכלת עליו כשהוא מסיע אותה הביתה.
"אני עסוקה בראשון." זה נכון. יש לה חוג בלט. היא די גרועה והמורה שלה, סבטלנה, די ויתרה עליה לפני שנתיים או שלוש, אבל ליה עדיין מתאמנת. זה טוב לכושר וליציבה.
"אז בשני."
היא רוצה להגיד לו לא. אבל אז הוא מרים קצת את הגבות בדרך שמזכירה לה את נתי. הבטן של ליה מתהפכת והיא מסכימה.
"תבואי אליי אחרי הלימודים."
ליה נאנחת. "מה שתגיד."
"ו-אממ. תתלבשי נוח. ההורים שלי לא יהיו."
*
יום שני מגיע מוקדם מדי. אמיר שולח לה הודעות בוקר טוב ולילה טוב וסרטונים דביליים של תוכים וקפיברות, כאילו הוא החבר שלה (אידיוט. הוא אשכרה חושב שהוא החבר שלה), ובבית ספר, כשהיא מצטרפת אל החבורה, מניח לה יד על המותניים ומושך אותה אליו. היא מתפללת שנתי לא יראה בטעות שום דבר, כי אין לה מושג איך להדוף את אמיר.
לקראת הצוהריים, הוא שולח לה הודעה ומבקש ממנה לפגוש אותו בהפסקה. מאחורי אולם הספורט.
"מה אתה רוצה?"
היא בזבזה עשר דקות רק בטיול לאולם, ואחרי שאמיר יסיים איתה, היא די בטוחה שלא יהיה לה זמן לאכול סנדביץ' בשקט.
אמיר לא עונה. הוא רק פותח את המכנסיים שלו ושולף את הזין. "ואני רוצה שתבלעי."
ליה לא בולעת לבנים. לנתי – כן. זה משהו אחר. אבל לאמיר היא תמיד אמרה תודה, לא תודה, והזמינה אותו לבלוע בעצמו אם נראה לו שזה כל כך טעים.
"אני לא ב-"
"עכשיו את כן." הוא מסתכל עליה ברוגז, מחכה שתיפול לברכיה.
"זה מגעיל."
"זה מה שאת אומרת לנתי? רגע, אני יודע. אמרת לו שאת לא רוצה לבלוע ולכן הוא נתן לך ספאנקים. זה מדליק אותך? את רוצה שנעשה את זה-"
היא מסתכלת עליו בזעם. אמיר מתלבט עם עצמו ואז מחליט שאולי בפעם אחרת. היום הוא רוצה שהיא תרד לו. הוא חרמן ובשביל מה יש לו חברה.
"אמיר, פאק. צא מהסרט. זה שאתה-" היא לא מסוגלת להגיד אונס, היא לא מסוגלת לחשוב על עצמה בפוזיציה הזאת – "זה שאתה מכריח אותי לעשות דברים לא אומר שאני לא חברה שלך."
אמיר לא טורח לענות לה. רק מהדק את האגרוף שלו סביב הזין ומפמפם קצת. "אני מחכה."
בגועל, ליה יורדת על הברכיים ומתקרבת בזהירות. שפתיה פשוקות מעט. אמיר, כמובן, מנצל את ההזדמנות ודוחף את עצמה הישר לגרונה, מתעלם ממנה כשהיא משתנקת ומצמיד אותה אליו ביד אחת.
"את צריכה להפסיק להתווכח כל הזמן."
ליה דומעת ומשתנקת ומפרפרת, נאבקת בדחף להקיא. הזין שלו תקוע לה עמוק בגרון – היא חושבת שתיכף תיחנק.
"ששש-" אמיר מלטף לה את הראש, אבל ממשיך להדק אותה נגד חלציו. "את לא רוצה שישמעו אותנו, נכון?"
לא. היא לא רוצה. והיא גם לא רוצה להיות שם. היא לא רוצה לגעת בו. היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה להמשיך לנשום.
"הכול טוב-" הוא נסוג לשנייה, לפני שהוא חוזר ונדחק פנימה. אצבעותיו נוגעות ברוק שנוזל על סנטרה של ליה. ואז הוא נוגע בעיניה. ריר ורוק ודמעות מתערבבים. "תמשיכי ככה. זה טוב."
ליה נושמת מהאף, עמוק ככל יכולתה, ומאחלת לאמיר מוות בייסורים. מגיע לו.