"מה אתה רוצה."
אם הייתה לה ציפייה שנתי יבין איכשהו שהיא במצוקה נוראית ומחכה שידהר על הסוס הלבן כדי להושיע אותה – נתי נשמע עסוק ומוטרד ו... פשוט לא. היא לא יודעת אם לכעוס עליו או להיעלב ממנו או אולי לסלוח לו, כי גם הוא בטח מוטרד, וליה מחליטה להסתפק בטפיחה עצמית על השכם. כן, ליה הייתה בוגרת ונתנה לנתי ספייס ולא הפילה עליו את הבעיות שלה.
זה מה שהיא תכננה לעשות.
פרט לכך... שלא ממש. עמוק בפנים, ליה הייתה משוכנעת שנתי ישים לב.
היא רוצה לפתוח את הנושא מול גיל, אבל מעט הסבלנות שהייתה לגיל כלפי נתי התנדפה עם הרוח. היא הפסיקה להגיד לליה לפנות לנתי, אבל המבט בעיניה והאופן שבו הידקה את פיה, הבהיר בדיוק מה היא חושבת.
בסדר. אז לא צריך.
בצר לה, אחרי הרבה לבטים, ליה שולפת את הטלפון וכותבת.
*
היא די מצפה שאמיר ימרח אותה. מפגן של כוח, שתפקידו להראות לליה עד כמה היא קטנה וחסרת-אונים לעומתו. מצד שני, היא גם לא לגמרי מופתעת כשהוא עונה מייד. לאמיר בכל זאת היה קראש די רציני עליה.
"אני רוצה שניפגש."
"מתי?"
"פתאום את פנויה לראות אותי."
מניאק. ליה מגלגלת עיניים ומקלידה: "אתה סוחט אותי. ברור שאני פנויה לראות אותך."
אמיר לא משיב במשך דקות ארוכות. לבסוף, הוא כותב לה: "מחר. סרט. רק אני ואת."
היא נאנחת. "בסדר. אבל אתה מזמין."
*
אמיר נראה מרוצה למדי להודיע לה לאיזה סרט הם הולכים (משהו טיפשי עם הרבה מכות שליה בחיים לא הייתה בוחרת עבור עצמה), לקנות לה פופקורן וקולה זירו (עוד בחירה מפגרת. אחרי הטרלול של אתמול, היא צריכה לחזור לשמור), וכמובן לשלוח ידיים. ליה סוטרת לו, כי הם בקולנוע, יש סביבם עוד אנשים והוא לא יכול לעשות סצנות, אבל בהפסקה, אמיר מודיע לה שהיא צריכה ללכת ולהיכנס לתא פנוי בשירותי הגברים ולסמס לו.
"אני לא נכנסת לשירותי גברים."
אמיר מסתכל עליה בעיניים זורחות. "את מעדיפה שאני אפרסם את התמונות?"
"אתה כזה דוש."
אולי הוא חושב שזה משחק. למעשה, לליה יש תחושה לא נעימה שאמיר לא מבין לגמרי את חומרת הסיטואציה. היא מתווכחת איתו עוד קצת בקולות מהוסים, ואז – שתי דקות לפני שההפסקה נגמרת, שומטת את דלי הפופקורן בחיקו (שמחה לאיד כשהתירס המותפח נשפך ומתפזר), ומסתלקת לשירותי הגברים.
שעונה נגד הקיר שמול הכניסה לשירותים, היא מחכה שהצופה האחרון יעזוב, ואז נכנסת פנימה. התא הראשון מסריח. השני נסבל. השלישי נראה כאילו ניקו אותו לא מזמן, או לפחות – לא לכלכו אותו אחרי שעובד הניקיון עבר עליו מוקדם יותר. היא נכנסת פנימה. לרגע, היא שוקלת לסמס לאמיר באיזה תא היא נמצאת, ואז נמלכת בדעתה. שישבור את הראש לבד.
אמיר מגיע תוך חמש דקות. לרגע הוא משתהה בכניסה, ואז הטלפון שלה מצפצף. הוא רוצה לדעת באיזה תא היא.
"היחיד שנעול," היא אומרת בקול. איזה דביל.
אמיר מקיש על דלת התא, וליה פותחת. הוא נדחק פנימה.
כשהם עומדים זה מול זו בתא השירותים הקטן, היא יכולה לראות את כל הפגמים שלו. את השחורים על האף. את הצלקות מהחצ'קונים בוודאי היו לו לפני שנה או שנתיים. ריח הבושם שלו חזק מדי והשיער שלו בהיר מדי והוא לא מספיק גבוה והוא די נעל.
הוא לא נתי.
"אתה חתיכת מניאק, אתה יודע?" ליה מתריסה.
אמיר נועץ בה מבט כועס. "ששש."
ליה מגלגלת עיניים, והוא ממשיך, בלחש. "אני רציתי בטוב."
"ואני אמרתי לא," היא לוחשת בחזרה.
"ואז עשית לי טיזינג."
הוא קצת צודק. אבל לא זה לא, וביצים כחולות הן עדיין לא סיבה למוות. לא משנה מה חלק מהבנים בשכבה אוהבים להגיד לעצמם. "זה לא תירוץ."
"אני רוצה שנהיה יחד."
"למה אתה-"
"ששש."
היא שוב מרימה את הקול. ליה מכריחה את עצמה ללחוש. "למה אתה בכלל טורח להגיד לי את זה, אם כל מה שאתה רוצה לעשות זה..."
אמיר שולח יד למכנסיים שלה. ומתעלם מהפליק שליה נותנת לו. אצבעותיו מחליקות מתחת לכפתור הג'ינס, בין שפתי הפות, ומוצאות את הדגדגן שלה.
היא משתנקת.
"תורידי את המכנסיים."
"מגעיל כאן-"
הוא מושך כתף. לא אכפת לו. "אתה תחזיק אותם בשבילי?"
"אני אחזיק. ואת התחתונים," הוא מוסיף.
היא מצייתת. ושונאת את הפעימות שמכווצות לה את הכוס. זה לא אמור להיות... היא לא אמורה להתחרמן מזה. פאק. היא מועדת מעט בניסיון להעביר את המכנס והתחתון מעל הנעליים, אמיר מייצב אותה, ואז לוקח את החבילה שהיא מגישה לו ותוחב אותה מתחת זרוע אחת.
"תרימי רגל."
"מה זאת אומרת-"
האצבעות חוזרות ומתגנבות פנימה, מברישות את הדגדגן שלה, ואז ננעלות סביב ירך אחת. מאלצות אותה לפשק. "את יכולה לעמוד קצת יותר כאן-" הוא מזיז אותה הצידה, ואז מצביע על האסלה. "תניחי את הרגל כאן."
"אתה דפוק לגמרי."
הוא שוב מושך כתפיים. לא מאשר, לא מכחיש.
ליה בולעת רוק ומצייתת. בזווית הזאת, היא פתוחה לפניו. שפתי הכוס שלה פשוקות מעט, ואמיר יכול לראות את הרטיבות שמתחילה להצטבר. היא רועדת, כששוב הוא שולח יד. הפעם נוגע בדגדגן שלה רק בקצה האצבע.
"אני מתערב שאת יכולה לגמור ככה."
"לך תזדיין."
אמיר מצחקק. "תגמרי."
"קפוץ לי."
"נההה. אני זה שאומר לך מה לעשות עכשיו."
האודם שמכסה את לחייה מעמיק. מתפשט לאוזניים. לבית החזה. "אני לא יכולה."
הוא נוגע בה שוב. "תגמרי."
