היא חוזרת הביתה בתחושות מעורבות. באוטובוס (מתי כבר רישיון נהיגה, לעזאזל), ליה מתפתלת ומתפתלת בניסיון למצוא תנוחה נוחה. זה לא היה בדיוק כואב, אבל... זה לא היה מתואם מראש. והיא הייתה מופתעת. ומבולבלת. וחרמנית.
ומבולבלת.
זה לא מה שהם סיכמו. אם כי הם לא סיכמו שום דבר. חוץ מזה שליה תהיה שם ונתי יהיה שם ו—
עצבנית, היא נאבקת בדחף לקלוף את הלק שמרחה לפני כמה ימים. אימא ביקשה ממנה למרוח גם, וגם התאומות, וזה היה ערב נחמד, עד שאבא הגיע וכרגיל – כל השיחות הצטופפו סביבו, כאילו כולם חייבים לעבור לדום ברגע שהוא נכנס הביתה, וליה עצבנית וחרמנית ו-
מי הוא בכלל חושב שהוא. נתי. אבא. ו-איכס. זאת הפעם האחרונה שהיא חושבת עליהם יחד במשפט אחד.
אבל אם היא חרמנית – זה משנה בכלל? הפגישה נקטעה באמצע. בלי לגמור. וממש לא מתחשק לליה לכתוב שוב לנתי ולשמוע אותו עצבני בטלפון וסופר לה את הדקות, חוץ מזה שלגמרי מתחשק לה. הכוס שלה מתכווץ כשהודעת טקסט מתקבלת בטלפון. היא בטוחה שזה נתי, אבל-
אמיר. זין.
ליה שוקלת פשוט להתעלם מהצ'ט, אבל צפצפוף נוסף לוכד את תשומת ליבה. ואז עוד אחד. עדיף שתענה לו וזהו. היא פותחת את הוואטסאפ. והלב שלה צונח לתחתונים.
*
"יש לו תמונות." היא לא יכולה לנשום. הלב שלה דוהר וזיעה מטפטפת לה על המצח, למרות שהערב קצת קריר יותר. היא בקושי מסוגלת לפלוט את המילים.
"ליה, תירגעי-"
"את לא מבינה, יש לו תמונות-"
"לא, אני לא מבינה, כי את היסטרית ולא מדברת ברור-"
מתחשק לה לחנוק את גיל. אבל יש לה נקודה.
"תגידי לי שוב. לאט יותר."
"לאמיר." ליה ירדה מהאוטובוס כדי שתוכל לדבר בחופשיות. היא מוצאת עץ רכון שתחתיו ספסל, ומתיישבת בישיבה מזרחית. "לאמיר יש תמונות. גיל-"
"תמונות של מי?"
"שלי ושל נתי."
"מה, אבל-" גיל נעצרת. משתתקת לרגע. כאילו עושה סדר במחשבותיה. "חשבתי שהוא רק..."
"הוא לא." ליה משתנקת. היא הייתה בטוחה כל כך שאמיר מקשקש. שהוא פשוט שמע אותה מתאבססת על נתי פעם אחת יותר מדי, ואחרי השמועות על ההיא מלפני שנתיים, התחיל להריץ כלמיני תסריטים בראש שלו.
גיל לא מגיבה.
"תגידי משהו!"
"אני פאקינג לא יודעת, בסדר?! את, ליה- אוף." מאחורי המילים היא שומעת את כל ה-אמרתי לך, ו-איזה אסון, ו-לכל הרוחות ליה, אמרתי לך אלף פעמים. לפחות גיל סותמת. זה כל כך לא הזמן.
"מה אני הולכת לעשות?"
"אנחנו צריכות לחשוב."
"אנחנו כבר חושבות," ליה מייללת, נשמעת לעצמה כמו ילדה קטנה.
"אמיר אמר מה הוא רוצה?"
"מה זאת אומרת?"
"הוא שלח לך תמונות. הוא אמר מה הוא מתכוון לעשות איתן? מה הוא רוצה שאת תעשי?"
ליה מטלטלת את ראשה. "כלום. הוא לא אמר כלום."
"בסדר." גיל לוקחת נשימה עמוקה מצידו השני של הקו. "איפה את עכשיו?"
"לא רחוק מהמרכז המסחרי. ירדתי מהאוטובוס."
"אוקיי. תני לי עשרים דקות, אני מגיעה אליך, ונשב."
*
גיל מזמינה אותה לגלידה. ואז לסנדביץ' בארומה. ואז שוב לגלידה. ותוך כדי נדידה ממקום ישיבה אחד לשני, ליה בוכה והן מסתכלות שוב על התמונות – לא לגמרי ברורות, אבל עדיין מפלילות לגמרי, ליה אוכלת את הגלידה של גיל (שבכל מקרה רק עשתה לה טובה ובעצם שוברת דיאטה כדי לתמוך בליה), ואז גיל אומרת:
"אני חושבת שאת צריכה לדבר אתו."
"עם אמיר?"
"עם נתי."
ליה מגרדת את תחתית הכוס. סורבה תות. לא רע, אבל לא מה שליה מעדיפה. "יכולים לפטר אותו בגלל זה. גיל – הוא יזרוק אותי."
"יופי."
"אני אוהבת אותו."
"הוא זקן והוא מורה שלך. גרואו אפ."
"את אמרת שהוא חתיך."
"אני מרגישה שכבר ניהלנו את השיחה הזאת." גיל נראית כאילו היא משתדלת שלא להתעצבן. "את אמרת שהוא כל הזמן רוצה... לא יודעת. לטפל בך. להיות שם בשבילך."
"לא על חשבון הקריירה והנישואין וה... כל החיים שלו!"
גיל נועצת בה מבט כועס. ליה יכולה לנחש מה אמור להיות המשפט הבא, ואסירת תודה על כך שגיל שומרת את מחשבותיה לעצמה. כן, היא אוהבת את נתי. או מאוהבת בנתי. או שסתם יש לה קראש, תודה, סליחה ובבקשה. היא לא מוכנה להיות הסיבה בגללה החיים שלו יהרסו. התובנה מתיישבת לה בבטן כמו תיק מלא לבנים. גיל צדקה. היא סיבכה את עצמה בצרות שאין לה מושג איך להיחלץ מהן.
מעברו השני של השולחן, אצבעותיה של גיל מטופפות על בקבוק המים שלה. מוחות את הלחות. מורחות אותה על הפלסטיק הצונן.
"אם את לא מוכנה לדבר עם נתי," היא אומרת לבסוף, "את צריכה לדבר עם אמיר."
"אמיר? על מה אני אמורה לדבר עם אמיר?"
גיל נאנחת. "הוא שלח לך את התמונות, נכון? הוא רוצה ממך משהו. תשאלי אותו מה הוא רוצה."
