אז עברו שבוע או שבועיים די מטורללים. לצערי, טרלול בעיקר מביא אותי לאינטרוספקציה שמגבירה את הטרלול, ולפיכך - עד ששמתי לעניין סוף במאמץ מודע, הייתי תקועה בספירלה הולכת ומתעצמת של תיעוב עצמי ודחף לפהק ולשאול שאלות סרקסטיות בדיוק במקומות הלא נכונים ואת האנשים הלא נכונים. איזה מזל שאני אדם בוגר, אז סתם נרקבתי לי בשקט במקום להשפריץ רעל על הכול ועל כולם. נדמה לי שאם יש משהו שהכתיבה כאן מחדדת זה עד כמה כתיבה שאין לה קוראים (או לפחות: ללא ידיעה ברורה בדבר תגובה) היא לא מספקת. אני כועסת אפילו על חמשת הקוראות של הסיפור המסכן, שלא חושבות שאולי כדאי שישאירו מילה או שתיים מדי פעם. אבל נו, שוין. אני לא כותבת פרוזה כדי שיקראו אותי (התפקיד הזה שמור לבלוג, והוא נכשל למלא אותו).
חוצמיזה- חוצמיזה אין באמת חדש. הבעיה היא שאין באמת חדש. אני כל הזמן רוצה למצוא את המילה הזאת או המשפט הזה, שיאפשרו לאחר להגיב לי ונרגיש... קרובים יחד. אבל היא רק הולכת ומתרחקת (רק נשארת בבואה של עצמה שאני מחיה כל פעם בדיבור עם עצמי). העולם מעייף אותי. אני מרגישה לא מובנת. אין לי עם מי לכתוב (מעבר ל-ובכן, החשודים הרגילים). אם הייתי מרגישה יותר טוב אולי הייתי מנסה להמציא את עצמי מחדש והולכת לשחות. או לחוג קרמיקה. או השד יודע מה. אבל גם זה נראה מרוחק ומשעמם. ברגעים כאלה פרויד הרבה יותר מובן לי. אנשים מדברים ומדברים ומדברים על סקס (ועושים סקס ומדברים על סקס) כי זה גורם להם להרגיש חיים. כי זה אישי ואינטימי, גם אם הם אורזים את זה בצורה שמשמרת כמה שיותר מרחק מהחוויה. ואנשים עושים BDSM כי זה אפילו יותר אינטימי (ובנקודה מסוימת חייב להיות דיבור בין הגופים, אבל אני לא מוצאת אותה. רק את החלק שכל הזמן פותח לעצמו את הקרביים כדי להשתאות ולצקצק).
אז הכול מעייף. והכול משעמם. ואף אחד לא מכיר אותי ואני לא באמת רוצה שאף אחד יכיר אותי. רק שיעביר אותי את קפיצת הדרך. בין עצמי ל... משהו.
