אם היו עינויים

שלומות לכולם ובמיוחד לכל האנשים שכתבו לי בפרטי ושאלו מה שלומי (אחד בדיוק). אתם פויה ותתביישו לכם. מה שכן, הייתי עסוקה באי דחיית סיפוקים ונדמה לי שבהקשר של האתר הזה, זה דבר טוב (וגם לא מה שאתן חושבות. אבל נו. שוין). באופן כללי הדחף לשתף הוא מאוד חמקמק ובימים אלה המחוג מצביע בעיקר על "לא. אנשים זה איכסה". אבל נתי וליה! (זה השלב שבו אין לנו כ"כ מושג לאן זה הולך, אז אם יש בקשות מיוחדות - תפדאלו. אני מבטיחה לשקול, אבל מזכירה שזה לא בדיוק תלוי רק בי). 

מה עוד? כתבתי המונהמונהמון - ולפני שתשאלו, לא בז'אנר. בכלל, נשאלתי לא מזמן באיזה ז'אנר אני כותבת ואמרתי ש-רומנטיקה, אבל לא בדיוק. אז נראה לי שלשם שינוי הצלחתי לכתוב רומנטיקה בדיוק (או כמעט בדיוק), אבל... יש לי תחושה שהצנטרליזציה הזאת לא תחזיק מעמד לאורך יותר מדי זמן. אני יותר מדי אקספרימנטלית. 

חוץ מזה... הרוב יחסית בסדר. אני לא בדיכאון. אני לא... חסרה את המשהו המעורפל הזה שיהפוך אותי שלמה. אני גם לא שלמה. אני סתם... ממש ממש בסדר (למשך חמש הדקות הבאות). 

לחלקים קודמים

ליה מספרת לו על מה שקרה עם אמיר. הפעם באריכות. יש לה תחושה שמדי פעם נתי כועס (היא די בטוחה שעל אמיר), אבל הוא לא אומר כלום. אחר כך היא מעדכנת מה קרה עם המבחנים לצבא. שום דבר, אבל אבא עדיין מזכיר את הנושא מדי פעם, והיא מוטרדת מהמחשבה שלאבא יש תוכניות עבורה בזמן שלה עצמה...

"מה התוכניות שלך?" נתי נשען לאחור ומביט בה.

"אני לא יודעת מה התוכניות שלי." היא נאבקת בדחף להתנתק ממנו ולהתכנס לכדור. לכרוך את ידיה סביב ברכיה, להשעין עליהן את הסנטר ופשוט לבהות.

"באמת? אף פעם לא חשבת מה תרצי לעשות כשתהיי גדולה?"

"כסף." היא מגלגלת עיניים.

"כן? כסף זה הכול בחיים?"

"כשיש לך כסף אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה." היא יודעת שהיא נשמעת ילדותית. אבל יש פה מורכבות שהיא לא מצליחה לפצח. אולי היא צריכה להניח לזה, לנסות לנהל את השיחה שדמיינה בראש בדרך לכאן, אבל המחשבות מציקות לה והתחושה הזאת, שהיא לא מצליחה לנסח את עצמה כראוי, גם היא מציקה לה.

"אתה רוצה לראות את הסט החדש שלי?" היא פולטת לבסוף.

יש לה תחושה שנתי לא ממש מרוצה, אבל הוא מהנהן באיטיות. היא אוהבת את העיניים שלו עליה. היא אוהבת את העובדה שהיא יכולה לתמרן אותו, ואוהבת את האופן שבו הוא נשאר מרוכז, גם כשהוא בבירור בוער מרוב חרמנות.

"זאת השיחה שרצית לנהל?" הוא שואל פתאום, כשהיא מסירה את החולצה ופושטת בזריזות את המכנסיים.

היא מלחלחת את שפתיה. התחתונים והחזייה – בשחור ובורדו – אמורים להסיח את דעתו. הם לא מסיחים את דעתו. וגם את זה, ליה אוהבת.

"כן. ו...לא."

"אוקיי." הוא מסמן לה להמשיך.

"אני חשובה לך?" היא לא התכוונה לשאול את זה. פאק. כלומר, היא התכוונה. בפנטזיות שלה, נתי קירב אותה אליו ואמר לה שהיא הכי חשובה בעולם והוא לא מפסיק לחשוב עליה, הוא רוצה רק אותה – והוא אמר לה משהו כזה. בערך. אבל זה לא היה מדויק וזה לא היה מספיק וגם-

"את חשובה לי."

ליה גונחת לתוך כפות ידיה. היא יודעת שהוא מתכוון לזה.

"מה אם אני אגיד שאני לא רוצה?"

הוא מרים גבה. ואז מצמצם את עיניו. היא די בטוחה שהשאלה הזאת תפסה אותו לא מוכן, והיא רוצה להבהיר מייד שלא לזה היא מתכוונת, אבל היא בונה כאן משהו.

"אם תגידי שאת לא רוצה," נתי אומר באיטיות, "אנחנו נצא מכאן עכשיו. אני אתן לך כסף למונית הביתה, ויותר לא נדבר על זה."

היא מהנהנת. יש משהו מרגיע בתשובה שלו, גם אם לא לזה ליה כיוונה.

"אוקיי." היא נושמת עמוק. "ומה אם אני לא רוצה... כלומר, מה אם אני רוצה. אבל... לא בדיוק איך שהיינו עד עכשיו."

"אז אני אבקש ממך להסביר לי מה בדיוק את רוצה, ואיך, כי אני לא בטוח לאן את מכוונת."

היא משכלת את ידיה. ואז שומטת אותן. מצטערת פתאום שהחליטה להתפשט. היא רוכנת לקחת את החולצה, וכשלחייה סמוקות, לובשת אותה בזריזות. היא וודאי עולה לו על העצבים. בת שש-עשרה מטומטמת שלא יודעת מה היא רוצה מהחיים שלה. פאק. יש לה מזל שהוא סבלני כל כך. אבל בסדר. היא בחצי הדרך לשם. היא יכולה לעשות את זה.

ליה סופקת את ידיה. החולצה מספקת לה את השריון הנחוץ – ההפרדה הנחוצה בין מה שקורה ביניהם, לבין הקשר שהיא מנסה לעצב. "אחרי שאמיר..."

נתי מהנהן.

"אתה נתת לי סטירה."

"נכון. את עשית משהו מטופש מאוד. הייתי צריך לוודא שלא תחזרי על זה שוב."

היא בולעת רוק. "בסדר. אבל... אני רוצה שתשאל אותי."

נתי ממצמץ. הוא מסתכל עליה. ומסתכל עליה עוד קצת. ואז הוא מהנהן. "בסדר."

לחלקים קודמים


המונית עוצרת מול בניין דירות לא גבוה. ליה התביישה לכתוב לנתי שהיא צריכה טרמפ – אבל לא היה לה חשק להיגרר שעתיים בדרכים בתחבורה ציבורית, ונתי נדמה להבין ושאל אם הוא יכול להעביר לה כסף למונית.

ברגע הראשון, ליה רצתה לסרב. היא לא השוגר בייבי שלו. היא לא צריכה שיממנו אותה. אבל... הנסיעה הייתה ארוכה. ונתי היה מבוגר. היה לו כסף. זה לא שהיא מבקשת ממנו לממן אותה. האינטרקציה הזאת... הייתה מפכחת איכשהו. לא נעימה בדרך שליה לא כל כך רצתה לחשוב עליה.

במהלך הנסיעה היא מסננת את נהג המונית. הוא קשקשן ומנסה להתחיל איתה (וליה לא בדיוק בעמדה לעשות לו פרצוף נגעל), אבל אחרי שהיא מתעלמת ממנו מספיק זמן – הוא מבין את הרמז. יופי. הנהג שולח אליה מבט זימתי אחרון כשהמונית עוצרת מול מה שיכול להיות... יאק. רק מלון לחדרים לפי שעה, וליה לא בטוחה אם להיגעל או להתרגש.

היא נושמת עמוק. מה בדיוק היא עושה כאן. שיט.

במקום להיכנס, היא מסמסת לנתי. "אתה כאן?"

"תעלי. חדר מספר 5."

כתפיה מתרוממות ברתיעה קלה. היא מתפללת שלא לפגוש אף אחד, ונושכת שפתיים כשגבר עם כיפה שואל לאן זה.

"חדר מספר חמש."

הוא מסמן לה לעלות. יופי. איכס.

דלת מספר חמש נמצאת בתוך מה שנראה כמו דירה מחולקת. ליה מקישה על הדלת, ונענית ב-כן חד. הקול קולו של נתי, והיא נכנסת פנימה באנחת רווחה.

הוא עומד בגבו אליה, ליד חלון פתוח. נתי לא זז, אבל משהו – אולי בתנוחה, אולי במנח הכתפיים – רומז שהוא עצבני.

"היי." היא מניחה את התיק שלה על השולחן הקטן בפינה, ובהיעדר הנחיות אחרות, מתיישבת על המיטה. זאת מיטה זוגית, והסדינים נראים... הם נראים נקיים. היא מקווה שהם באמת נקיים. נתי לא אמר לה מה ללבוש, ולפיכך, ליה הגיעה בג'ינס וטי-שירט. אבל מתחת היה הסט החדש והיא קיוותה שזה ימצא חן בעיניו.

לבסוף, נתי מסתובב. הוא נראה עייף ויש לו עיגולים כהים מתחת לעיניים. גם כשהוא עייף, הוא מאוד יפה בעיניה. היא תוהה אם היא צריכה לשאול לשלומו, כשהוא מתיישב בצד השני של המיטה ומסמן לה לבוא אליו.

"אנחנו צריכים לדבר."

היא מתקרבת אליו, מרוצה כשהוא מושך אותה אל גופו ומשעין את ראשה על חזהו. יש לו ריח טוב. היא לא יודעת אם זה כביסה או בושם או סתם נתי, אבל היד שנכרכת סביבה גורמת לה להתרכך, לשחרר משהו מהעצבנות של השבועות האחרונים.

"ליה."

היא מרימה עיניים. "כן."

"אמרתי שאנחנו צריכים לדבר."

היא נושכת את שפתיה. אולי הם לא צריכים לדבר. לדבר זה מפחיד. אולי הם יכולים רק להזדיין. אבל... כן. היא רצתה שידברו. ונתי צודק. כמובן. היא בולעת. על מה הוא רוצה שידברו?

גם השבוע היה זוועה. ממש מדגדג לי לומר שהיה יותר זוועה מבשבוע הקודם, אבל תמיד מדגדג לי לומר את זה ולפחות רציונלית, אם עושות את המתמטיקה, אני כנראה נמצאת בשאול תחתיות ו... לא ממש. כלומר, כן ממש, אבל השאול הזה הוא יומיומי וסיזיפי ולא תחתיות ולא נעליים. פה היה דימוי מעולמות המתמטיקה (אסימפטוטה), עד שנזכרתי שאני לא מבינה מתמטיקה ועדיף שאשאר עם פילוסופיה קונטיננטלית. הזוועה מקורה בכך ששכחתי לקחת טיפול תרופתי חיוני, שכחה שפירושה בזבוז זמן ובזבוז כסף וכאב לב. אני אעמוד בזה, להוציא העובדה ששכחתי לכתחילה מפני שטרטרו אותי וטרגרו אותי והכריחו אותי לעסוק - שוב- בנושאים שמאמללים אותי. כדי להתנחם, איימתי כמה פעמים בהתאבדות והרגשתי מאוד דרמטית. בדיעבד אני מרגישה בעיקר מטופשת. הרי אי אפשר לדבר על מוות, רק למות אותו. הניסיון לדבר את הנושא מנכיח לי את המרחק בין הדיבור למציאות, והמרחק הזה תמיד בלתי נסבל. חוצמיזה - חוצמיזה הייתי ידידותית ונוחה לבריות. אני נשבעת שמגיע לי פרס. מישהו בכלוב זיהה אותי במציאות וזה היה נחמד וסביר לגמרי. והתחלתי עבודה חדשה, גם היא נחמדה וסבירה לגמרי. רוב הזמן נדמה לי שהשלמתי עם המחשבה שאף אחד כבר לא יפרק לי את הצורה (שאני בכל מקרה לא יודעת להסביר איך אני רוצה שיפרקו לי את הצורה - ואיך תוכל ההתפרקות הזו להתקיים בעולם אם היא לא מנוסחת אפילו כפנטזיה, ביני לבין עצמי). אבל אוי, לפעמים זה כואב. 

לחלקים קודמים

ההודעה מנתי מוצאת אותה במקום... לא כל כך טוב. ליה שמחה, כמובן, לדעת שאמיר לא יפגע בה יותר, אבל משהו בתוכה עייף. לא משוכנע לגמרי. לא בטוח במה שהם עושים. פתאום, כשאמיר הוא שוב רק צל (כלב נובח שלא נושך), היא נזכרת ש... מה בדיוק? היא נזכרת בסטירה ההיא.

זה טיפשי. להיעלב בדיעבד. כלומר, היא יודעת שזה לא הגיע לה. זאת לא שאלה של מגיע. זאת שאלה של... היא אפילו לא מסוגלת לשים על זה את האצבע. כי זה היה בסדר – מה שקרה. ליה בכתה ונתי חיבק אותה וכל המוגלה הנוראית הזאת של השבועות האחרונים התנקזה סוף כל סוף ואפשרה לה לנשום.

אבל... הוא יכול היה לשאול. הוא צריך היה לשאול. ליה הייתה אומרת כן.

היא כנראה שקטה במיוחד, כי אבא – שהואיל בטובו להופיע לארוחת הערב – שואל אם הכול בסדר. היא תוהה אם הוא נזכר להרגיש אשם (ונזכרת בנתי. שהזדעזע בשבילה וחיבק אותה. פאק. היא רוצה לפגוש אותו כבר). אבל זה לא מאוד סביר. כשהייתה צעירה יותר, אימא נהגה לומר שלאבא יש דאגות של אנשים מבוגרים ו-"כשתגדלי תביני", אבל בגיל שש-עשרה, ליה תוהה מה הסיכוי שאבא פשוט נרקיסיסט. שהוא אוהב את עצמו יותר מאותם, וברגע שליה תתעקש יותר מדי על זה שהיא בנאדם עצמאי... פוף. לא יהיה יותר אבא. כלומר, לא יהיה יותר כסף וטיולים לחו"ל ומחמאות ו-זאת הבת שלי, ליה, אתם עוד תשמעו עליה.

זאת לא מחשבה נחמדה והיא מנסה להתעלם ממנה. למרבה המזל אבא עסוק בלספר לכולם על איך – למרות שהשוק על הפנים – החברה הולכת להנפקה, ואז הם ייקחו שבועיים, אפילו חודש! רק לעצמנו ולבנות-

"זה נהדר, אריק, אבל לליה יש בגרויות," אימא מזכירה לו. אבא מתנצל ואומר שכמובן שהם יתחשבו בסדר היום של ליה, אבל יש להם את כל החופש הגדול, והתאומות מתמוגגות ותובעות ללכת להופעה של טיילור סוויפט (לא משנה שהן היו בהופעה שלה בלונדון רק לפני שבעה חודשים).

"מה שתרצו." אבא מרוצה הוא אבא נדיב.

ליה תוהה אם נתי מרוצה אחרי ש...

היא לא יודעת להגדיר לעצמה מה בדיוק. אבל גברים הם... גברים הם כאלה, כן? תני להם מה שהם רוצים, ואז הם יהיו שמחים ויעשו מה שאת רוצה. ככה בדיוק אימא אומרת לה, למרות שבמילים קצת אחרות.

מדוכדכת, היא מבקשת רשות לקום מהשולחן (וכמובן לא נענית, כי אבא עדיין לא סיים להסביר להם כמה הוא מדהים, שלא לדבר על לסיים את האוכל שלו). אז היא משחקת קצת עם השאריות בצלחת, מסרבת כשאימא מציעה לה מנה נוספת, ואז מחייכת במתיקות כשסוף כל סוף ארוחת הערב מסתיימת ואפשר ללכת לחדר.

*

"מה בדיוק את רוצה להגיד לו?" למרות שגיל ממשיכה להיות חשדנית, היא מעודדת את ליה לדבר.

"אני..." היא לא יודעת. "אני פשוט חושבת שאנחנו צריכים לדבר."

"זה מה שאמרתי לך בערך מה-"

"אני יודעת." גיל הבטיחה להפסיק להיות כלבה, אבל נו. זה היה צפוי.

"זה מפריע לך? שהוא..."

ליה אף פעם לא מסרה את הפרטים המדויקים. נתי לא היה אמיר ומה שהם עשו היה מיוחד. רק שלהם. אבל גיל חדה מספיק כדי לנחש חלק מהדברים. אחרת הן לא היו חברות.

"זה לא בדיוק מפריע."

"אז...?"

היא מושכת כתפיים. "אז אני לא הצעצוע שלו. אני לא... אני רוצה שזה יהיה הדדי."

גיל שותקת. ושותקת. ושותקת.

"נו, דברי כבר."

"את יודעת מה יש לי להגיד."

"שהוא המורה שלי ובן מיליון ויש בינינו פערי כוחות."

גיל לא טורחת להגיב. "אז תגידי לו את זה."

"אני אגיד לו."

"יופי."

*

אין לה מושג מתי בדיוק היא תגיד לו. נתי מתנצל ודוחה שוב את יום רביעי, וזה מבאס מספיק שליה מצלמת כמה תמונות שנראות לה פרובוקטיביות ממש ושולחת אותן על דעת עצמה כי היא רוצה לשמוע ממנו, משהו. נתי לא מגיב והיא תוהה אם הוא לא מגיב בכוונה, כי הוא יודע שהיא נואשת ומתגעגעת אליו וגם זה סוג של עונש. למרות שאלוהים יודע על מה בדיוק.

לפחות אמיר מתרחק ממנה. הוא לא פונה אליה כשהחבורה נפגשת, הוא לא שולח לה הודעות, הוא לא מחפש אותה בהפסקה. ליה מצטמררת מעט בכל פעם שהיא נאלצת לבלות בחברתו, אבל אין לה בדיוק דרך להעיף אותו ממעגל החברים שלה (אלא אם כן היא רוצה להחליף גם את כל החברים והחברות שיש לה), ובכלל. היא צריכה להיות אסירת תודה. שזה נגמר ככה. לא שהיא אסירת תודה. היא פגועה והיא כועסת ונתי לא חוזר אליה. כל הדברים האלה מתערבבים והופכים לעיסה דוחה שיושבת לה בתחתית הבטן ומזכירה לה שהכול איכס.

בסוף, מדוכדכת, היא שולחת לו הודעה. "אני רוצה להיפגש. ולדבר." היא רוצה להוסיף שהיא מתגעגעת, אבל... מוותרת בסוף. זה יציב אותה בעמדת נחיתות. זה יהפוך אותה למי שרוצה אותו. ולמרות שהוא מבטיח לה שהוא רוצה אותה ואכפת לו והיא יותר מרק זיון. טוב. היא לא מרגישה ככה בכלל.

לחלקים קודמים


הם מזדיינים בסוף.

ברור שהם מזדיינים.

האוזניים של ליה עדיין מצלצלות מהסטירה כשנתי מוריד אותה. צלצול מטאפורי, כן? אבל הלחי שלה כואבת. והיא די בטוחה שיש לה סימנים על המותניים ועל התחת, במקומות שבהן חפן אותה והצמיד אותה אליו. המחשבה גורמת לה לקמט את מצחה.

נתי כעס עליה. וקינא לה. וסטר לה.

וכל זה היה... הרבה מאוד. ליה בוכה קצת בדרך הביתה, אבל לא בכי רע. בכי של התרגשות. של עונג. אולי משהו דפוק אצלה.

מאוד דפוק. כי היא רוצה לגמור שוב כשהיא במקלחת.

ועדיין, גם בתוך האופוריה המוזרה הזאת, משהו מציק לליה. נתי צריך היה... היא לא בטוחה מה בדיוק. הסטירה גרמה לה לבכות, אבל אלוהים, היא רצתה כל כך לבכות, היא הייתה צריכה כל כך לבכות. וזה היה מעליב, אבל זה היה בשביל ליה. ביותר מדרך אחת. המחשבה גורמת לה לכעוס, אבל גם להרגיש אסירת תודה.

אולי היא לא רוצה לחשוב על זה.

לפחות אמיר לא מנסה אותה שוב. לא היום. מדי פעם, העיניים שלה מרפרפות בחשש קל לטלפון. נתי אמר שהכול יהיה בסדר, וליה... די מאמינה לו. אבל. לא בדיוק? המחשבות מטרידות אותה. לא בא לה להתקשר לגיל, אבל בראשה היא מזמנת את הנערה השנייה כדי שתגיד לה ש-את לא מכירה אותו בכלל, מה את בכלל יודעת עליו ועל החיים שלו, איך את יכולה לאהוב אותו אם את לא מכירה אותו? את מאוהבת במי שאת חושבת שהוא, וליה לא בטוחה איך לענות לטענות האלה. וגיל הדמיונית ממשיכה – איך את יכולה לאהוב מישהו שמכאיב לך כדי לחנך אותך, ו-מה זה השטויות האלה. זאת הנקודה שבה ליה מברכת את עצמה על ההחלטה לא להתקשר לגיל, כי גיל לא תבין למה מה שהם עושים זה נכון. למה היא בוכה, אבל דמעות טובות.

אולי הם צריכים לדבר. הם כנראה צריכים לדבר. הם ידברו. מתישהו.

*

יום רביעי עובר בצורה כמעט נורמלית. נתי הבהיר מראש שהם לא יוכלו להיפגש היום – הוא צריך לחשוב על מקום מתאים ויש לו עניינים לסדר, אבל הוא התעניין בשלומה וביקש תמונות. ליה עצרה בשירותים כדי להצטלם (יש לה חזייה חדשה שנראית נהדר. הוא כנראה לא ישים לב לזה, אבל היא מצלמת כמה תמונות מכמה זוויות, ואז בוחרת את זאת שהכי מוצאת חן בעיניה), ואחר הצוהריים היא קבעה עם גיל ושי ללכת לעשות שופינג. שי קונה רק ספרים ולגיל אין כסף, כך שהן כנראה פשוט יבהו בדגמים החדשים בזארה ואז ילכו לבית קפה.

נשאר לה רק לשרוד את חגי ואולי להנמיך פרופיל בתולדות...? היא יודעת שנתי אוהב שהיא מאתגרת אותו. אבל מה אם היא הגזימה? אמיר הרי שם לב, ולא בגלל שהיא סיפרה לו או אמרה משהו מפורש. היא פשוט הייתה... פתוחה מדי. קשקשנית מדי. נעצה מבטים מוגזמים מדי. המחשבה על אמיר גורמת לה להתפכח. גם אמיר יהיה בשיעור, ולמרות שנתי הבטיח לטפל בו...

היא לא בטוחה איך זה הולך לקרות. היא לא בטוחה אם זה יכול לקרות. ועד שזה יקרה, היא לא בטוחה שהיא מסוגלת להירגע באמת.

רציתי לומר לך שבים הרגשתי טרנסצנדנטית. לא זה של היום - זה היה איכסה של ים. אבל בים אחר, במקומות אחרים. וגם אתה גרמת לי להרגיש קצת טרנסצנדנטית. לכן טוב שנעלמת, פנטזיות הרבה יותר אפקטיביות כשאי אפשר לעמת אותן עם המציאות, אבל לא טוב במאה אחוז. טוב בתשעים וחמישה אחוז כזה. אני רוצה להינשא למעלה והלאה על כנפי ציפור או לנסוק ולטבוע עמוק יותר מלוע לווייתן. תראה כמה עמוק. תראה כמה גבוה. תראה אותי. תהיה אני. תפשוט את עורי מעליי ותלבש אותי - והינה הפסקת להיות אתה, כי לא הייתי אומרת או חושבת אליך דברים כאלה. אולי טוב שאני אני ויש לי אינספור נמענים בעולם. אני כל כך ריקה ממבטים פרטיקולריים שמי אני בכלל. 

אני כל הזמן מתלוננת שמזעזע, אבל בימים האחרונים היה כ"כ מזעזע ששקלתי לא פעם ולא פעמיים לחתוך מכאן. וכך שוחחתי לי עם כלמיני אנשים ובכל פעם הייתה בי איזושהי ציפייה להיות... מזועזעת מעצמי באמצעותם, אבל הרגשתי רק שוויון נפש. ועוד שוויון נפש. ועוד שוויון נפש. מוקדם יותר הלכתי לים עם חברה וניסיתי למצוא את הדבר ההוא שמצאתי ברודוס ובכרתים ובאילת ופעם או פעמיים בברכה ואפילו בהזדמנות ההיא בחוף אולגה, אבל המים היו חמימים ותפלים וירקרקים ומחוץ למים גם היה חם. צפתי במשך דקות ארוכות והסתכלתי על הרקיע שהיה כחול כמו דם של אמצע היום, והייתי כל כך שלווה שרציתי לדחוף לעצמי אצבע לעין. החברה הכי טובה שהייתה לי אמרה לי פעם שהחיים משעממים, וצריך להשלים עם זה שהם משעממים. וחשבתי... שטוב להגיע לנקודה הזו, שבה כל תנועה למעלה ולמטה היא תנועה של כמה מילימטרים. שטוב להיות קו ישר במוניטור. לא ידעתי שארצה למות. לא ידעתי שזה יהיה הסוף. לא ידעתי שיגמרו לי המילים. 

לחלקים קודמים

אמיר משך אותה הצידה אחרי סיום הלימודים. לליה לא היה כוח להתווכח. לפחות הוא גר קרוב ואחותו הקטנה הייתה בבית. לא שזה שינה משהו. אמיר הוביל אותה לחדר שלו, ואז סגר את הדלת ואמר לה להתפשט.

"אבל אחותך-"

"עתליה עם האף ברובלוקס. נו, את לא רוצה שהיא תבוא להציק לנו פתאום-"

היא מצייתת, והוא מזיין אותה לאט, מנסה לסחוט תגובה, ואז מהר – כשאין תגובה.

"את כבר לא נהנית."

היא רוצה לשאול אותו אם הוא דפוק.

"תסתובבי. אני רוצה שתביאי ביד."

"אמיר-"

"ששש."

היא מסתובבת. ומפסקת רגליים. ולא מתווכחת. אולי כי נוח לה יותר לחשוב שתמיד יש רמה נוספת של כפייה. אם היא תסרב, הוא יוכל לאלץ אותה בכוח וזה תמיד יכול להיות גרוע יותר ובעצם יש לה שליטה בסיטואציה.

"אני צריכה ללכת הביתה," היא חורקת לבסוף. הצפצוף ההוא, מלפני שעתיים, עדיין בוער בזיכרונה בכל פעם שהיא מדמיינת את עצמה נוגעת בילקוט ושולפת את הטלפון.

"אבל רציתי שנהיה ביחד."

אין. הוא באמת דפוק. "אני צריכה לעזור עם התאומות."

אמיר מעווה קלות את פניו. "אז מחר?"

"נראה."

הוא גמר והוא מסופק והוא לא מתעקש. לפחות זה. ליה מתעכבת בשירותים כדי לנקות את עצמה עם מגבת לחה (שאמיר יסביר להורים שלו למה יש בסל הכביסה מגבת מרוחה בנוזלי גוף), ואז חומקת במיאוס מתוך הבית. רק כשהטלפון מצלצל, בדרך לתחנת האוטובוס, היא נתקלת בהודעה שלא נענתה. מנתי. נתי על הקו, והיא מדמיינת אותו מביט בה בכעס כשהוא שואל לאן נעלמה. פאק. אין לה כוח. חרא לה ומגעיל לה ואין לה כוח, אבל אם היא תכעיס אותו—

לא יישאר לה כלום. ובשביל מה בדיוק היא עינתה את עצמה בימים האחרונים.

"ליה."

הזיכרון מתגלגל ונפתח בראשה כמו ערמת דפים מצ'וקמקת, כמו פרח שמחלים מהתייבשות בתוך צנצנת מים ותכף ינבול שוב.

"ליה." שמש אלכסונית זוהרת בתוך עיניו הירוקות. אולי היא לא בסדר בראש, אבל הוא נראה לה פתאום ממש יפה וממש מרוחק. וממש... ממש כועס.

זועמת, היא מפנה את מבטה.

נתי נשמע מעוצבן. בסדר. שיתעצבן. למה בכלל הוא מוציא את הזין אם הוא רוצה "רק לדבר". שילך לחפש. מתחשק לה לזרוק עליו את הטלפון שלה. אבל הטלפון במכנסיים והיא הורידה את המכנסיים ו-

"די. אני לא עושה את זה יותר." ובכל זאת, היא לא זזה.

"אני לא אוהב את הנימה הזאת."

"כן, בסדר. אם לא מתאים לך אתה יכול ללכת." עכשיו הקול שלה נשבר והיא מנסה לעצור את הדמעות.

"אני מבין."

הוא לא מבין כלום.  

היה יום זוועה. העברתי את מחציתו בבירוקרטיה, את מחציתו בלבכות בגלל הבירוקרטיה ואת מחציתו השלישית בלרחם על עצמי כי אני לא יודעת לספור. חוצמיזה, מסתבר שאני הרבה יותר מוצלחת בכתיבת טינופת ממה שחשבתי! (ובאמת, אני יודעת כבר שנים שאני כותבת סמאט מעולה. אבל נראה לי שהגעתי לשפל חדש - או לשיא חדש של filth. אם הייתם מגיבים טובים, הייתי חולקת איתכם, אבל אתם מגיבים פויה, אז אני אשמור את האקסטרות שלי לעצמי).