אמיר משך אותה הצידה אחרי סיום הלימודים. לליה לא היה כוח להתווכח. לפחות הוא גר קרוב ואחותו הקטנה הייתה בבית. לא שזה שינה משהו. אמיר הוביל אותה לחדר שלו, ואז סגר את הדלת ואמר לה להתפשט.
"אבל אחותך-"
"עתליה עם האף ברובלוקס. נו, את לא רוצה שהיא תבוא להציק לנו פתאום-"
היא מצייתת, והוא מזיין אותה לאט, מנסה לסחוט תגובה, ואז מהר – כשאין תגובה.
"את כבר לא נהנית."
היא רוצה לשאול אותו אם הוא דפוק.
"תסתובבי. אני רוצה שתביאי ביד."
"אמיר-"
"ששש."
היא מסתובבת. ומפסקת רגליים. ולא מתווכחת. אולי כי נוח לה יותר לחשוב שתמיד יש רמה נוספת של כפייה. אם היא תסרב, הוא יוכל לאלץ אותה בכוח וזה תמיד יכול להיות גרוע יותר ובעצם יש לה שליטה בסיטואציה.
"אני צריכה ללכת הביתה," היא חורקת לבסוף. הצפצוף ההוא, מלפני שעתיים, עדיין בוער בזיכרונה בכל פעם שהיא מדמיינת את עצמה נוגעת בילקוט ושולפת את הטלפון.
"אבל רציתי שנהיה ביחד."
אין. הוא באמת דפוק. "אני צריכה לעזור עם התאומות."
אמיר מעווה קלות את פניו. "אז מחר?"
"נראה."
הוא גמר והוא מסופק והוא לא מתעקש. לפחות זה. ליה מתעכבת בשירותים כדי לנקות את עצמה עם מגבת לחה (שאמיר יסביר להורים שלו למה יש בסל הכביסה מגבת מרוחה בנוזלי גוף), ואז חומקת במיאוס מתוך הבית. רק כשהטלפון מצלצל, בדרך לתחנת האוטובוס, היא נתקלת בהודעה שלא נענתה. מנתי. נתי על הקו, והיא מדמיינת אותו מביט בה בכעס כשהוא שואל לאן נעלמה. פאק. אין לה כוח. חרא לה ומגעיל לה ואין לה כוח, אבל אם היא תכעיס אותו—
לא יישאר לה כלום. ובשביל מה בדיוק היא עינתה את עצמה בימים האחרונים.
"ליה."
הזיכרון מתגלגל ונפתח בראשה כמו ערמת דפים מצ'וקמקת, כמו פרח שמחלים מהתייבשות בתוך צנצנת מים ותכף ינבול שוב.
"ליה." שמש אלכסונית זוהרת בתוך עיניו הירוקות. אולי היא לא בסדר בראש, אבל הוא נראה לה פתאום ממש יפה וממש מרוחק. וממש... ממש כועס.
זועמת, היא מפנה את מבטה.
נתי נשמע מעוצבן. בסדר. שיתעצבן. למה בכלל הוא מוציא את הזין אם הוא רוצה "רק לדבר". שילך לחפש. מתחשק לה לזרוק עליו את הטלפון שלה. אבל הטלפון במכנסיים והיא הורידה את המכנסיים ו-
"די. אני לא עושה את זה יותר." ובכל זאת, היא לא זזה.
"אני לא אוהב את הנימה הזאת."
"כן, בסדר. אם לא מתאים לך אתה יכול ללכת." עכשיו הקול שלה נשבר והיא מנסה לעצור את הדמעות.
"אני מבין."
הוא לא מבין כלום.