לפני 14 שנים. 19 באוגוסט 2010 בשעה 1:55
שניהם ביחד בדרך כלל, מלווים אותנו יום-יום, בכל מקום בכל שעה. אכזבה היא אישית- ציפייה קשורה באחר. שניהן ביחד כמו בומרנג – חוזרות ופוגעות פעם חזק פעם חלש יותר. ידוע שגודל האכזבה כגודל הציפייה -לא נכון בעיני לקשר. לקשר טוב, אמיתי, רגשי, טובעני ונכון. בקשר שכזה יש גם אלמנט של נתינה, השקעה, רצון, תשוקה. זה עושה את האכזבה עמוקה יותר, פנימית ואישית יותר. כזאת שבא לך לבכות אבל אתה לא יכול, כזאת שבא לך להתפוצץ למיליון חתיכות אבל אתה מתאפק. רגש, הרבה רגש יוצא ברגע הזה. רצון לאושר של בן האדם שחשוב לך וצער שלא אתה הגורם לאושר הזה.
איך להתמודד עם האכזבה, אם צריך להתמודד איתה בכלל? לא אני שאדבר על זה ובטח לא בשלב זה. אולי יהיה פוסט נפרד, כשאעכל את התקופה האחרונה ארגיש כל אטום של רגש שבה מחדש ובעוצמתו הנכונה.