בועות באויר

לא, לא פעם ראשונה שהיה לי סשן. מעולם לא היה לי.
לא, לא פעם ראשונה שאני כותבת בבלוג. כבר היה לי בלוג פעיל ואפילו נקרא במקום אחר.
פשוט פעם ראשונה שאני כותבת כאן, בכלוב.
אני כבר שנתיים פוקדת את האתר הזה, בתדירות נמוכה או גבוהה - זה תלוי בסטטוס מערכת היחסים שלי וברמות השעמום.
לאחרונה חזרתי, אחרי הרבה זמן שלא הייתי. למה? שעמום, בעיקר. חרמנות.
אני חושבת שהכי נכון להגדיר את עצמי בשתי המילים הנורא פשוטות "לא בעסק". ובכל זאת, החרמנות שלי תמיד מובילה אותי למחוזות השליטה בסופו של דבר. בחיים האמיתיים, רק בתוך משחק משועשע. חוץ מפעם אחת בחיים, עם בן-זוג אחד, שהעזתי להיפתח איתו ולומר כל מה שאני רוצה וגם לבקש את זה בפועל - זה לא הגיע מאד רחוק - אני לא מעזה להרחיק לכת לשם.
מכות, השפלה, אונס.
ברור שהנושאים האלה, ובצורות קיצוניות מאד יכולים לקשט את הפנטזיות שלי. אני נהנית מאד מפורנו כזה, אם כתוב ואם מצולם. אבל גם בפנטזיות וגם בסרטים, זאת לא אני. אף פעם לא אני. אין סיכוי שבעולם. להסתכל, רק להסתכל.
אחד הדברים שהבהירו לי שאני לא מוכנה להרחיק מעבר לפנטזיות הפרטיות שלי היה ניסיון שעשיתי אז עם אותו בחור. רק במילים. נתתי לו לדבר ולהשתמש בפנזיה שלי. וכשהוא דיבר אותה, זאת הייתי אני. זה חירפן אותי. אני פחדתי ורעדתי. זה הוציא משהו קשה משנינו. היה צריך לחזור אחורה למקום בטוח. זאת הייתה חוויה נוראית, אני לא יודעת להסביר לעצמי אפילו למה כל-כך.
הרי זה לא באמת, אלו רק מילים, זה רק דימיון.

היום אני במערכת יחסים כבר 8 חדשים בערך. אני אולי הכי מאושרת שהייתי אי-פעם עם מישהו. גם מינית, וגם מבחינת המכלול של החיים שלי ואיך שהוא משתלב עם המערכת יחסים הזאת.
הוא אחר, הוא מעורפל, הוא לא מתחנף ולא עושה לי את החיים קלים, הוא גברי וסקסי בצורה שמרטיבה אותי רק מלעמוד באותו חדר איתו. הוא ילד קטן, בדיוק כמו הגברים שאנחנו משתדלות להתרחק מהם. ואני משתגעת אחריו. בהתחלה הייתי שונאת את עצמי על זה, למה את נמשכת בכלל למישהו כזה טמבל? מה יש לך ממנו? אבל הנסיונות לתפוס מרחק היו כושלים, במיוחד לאור העובדה שגם הוא אוהב אותי. הוא ציני לגבי אהבה, אולי מפאת גילו ונסיונו כמו שהוא אומר. אבל יותר סביר שזה בגלל שהוא לא רוצה להתפס בחולשתו, ואהבה היא סוג של חולשה.
בינינו אני אספר לכם שמבחינתי טוב לי יותר להיות הפחות אנוכיית, היותר מאוהבת, היותר מחויבת. אח, אני שונאת את המלה הזאת, מחויבת. היא מעידה על המון דקויות שאני לא מתחברת אליהם כשאני אומרת את המלה. אבל מה שאני מתכוונת לומר כאן, הוא שאני מודעת לספקות ולהפכפכות שלי במערכות יחסים וכאשר הצד השני הרבה יותר בתוך זה, אוהב בשלמות ובלי גבולות, תובע את כל כולי - אני מתכווצת, זה עושה לי רע, זה מלחיץ אותי. אני יכולה להתרעם עליו, על החבר שלי שאין לו את האהבה החוצת גבולות הזאת ושהוא זהיר מדי ולא מספיק בשבילי - אבל בתכל'ס, זה טבע האדם. לרצות את הקשה להשגה.
הוא בא ומתקרב אליי, ונותן את מה שיש לו - אבל במנות מדודות, בקצב שלו, האיטי. וזה משאיר אותי כל הזמן תלויה על בלימה כנראה, מחכה לעוד.
כבר השחר עולה, ואני עוד בעבודה. מסטולה, חושבת על השעתיים שעוד נותרו לי. כן, לצאת מפה ב-8 בבוקר, זה לגמרי מתקבל על הדעת. זה מזכיר לה מחשבה שהייתה לי כשנסעתי בפעם האחרונה מהעבודה הבייתה ב-8 בבוקר. בחור התחיל אתי באוטובוס, היה בדרך לעבודתו בהיי-טק או משהו בסגנון, מתחיל לדבר איתי בטונים הגבוהים של הבוקר על כל מיני קשקושים - איזה ספרים את אוהבת, מברבר על עצמו ועל הטעם שלו בספרים - ריחמתי עליו, ורק בגלל זה המשכתי להקשיב ולהנהן כי כל מה שרציתי הוא לשקוע בתוך הבועה של עצמי ולהתנתק מהכל, ואיך אפשר להסביר למישהו שהוא חייזר מעולם אחר? העולם הזה של האנשים החיים ביום, אלה שיש להם מחויבויות קבועות ושעות מוקדמות לקום בהם, אלה שב-2 בלילה כבר במיטה, ישנים, אלה שלא יותר מדי נגועים באלכוהול וסמים. זה לא שיש לי צד אפל. פשוט. חיה הפוך. וביום אני מרגישה כמו זרה בתוך ההמון, פוגשת אנשים שלא קיימים ביקום הלילה.
למזלי הוא ירד מהאוטובוס לא הרבה אח"כ. נשמתי לרווחה. יש לי חבר, עזוב אותי תן לי להמשיך במסעי הבייתה. תשאיר אותי בבועה שלי. ותחזור לבני ובנות היום.