ס״מ חיים

עד השיתין שבנפשך ירדתי,

לקצבי הרריך.

אל תוך דעתך צללתי,

לעיכורי תהומותיך.

שם - 

בין הריסות לבבך,

בין נתיצות מאהביך,

נגלה נגלית לעיני בהודך,

ואפזז לקול צליליך.

הם הכירו אותך דומיננטית. 

אדומת-שיער כלהבה, עם מזג-חם ורוח-סערה. 

ורק אני לבדי הצצתי בעינייך, ובאישונייך ראיתי ילדה קטנה, תמה ושובבה, שכל כך כמהה לאהבה, לגבר חסון אדום-שיער שאת ראשך על חזהו תניחי ככר. 

יהי זכרך ברוך ❤️

פוט פטיש מן התורה, מנין? 

כך שנו חכמים: "חייב אדם לשמח עצמו ברגל".. 

ציטוט. (מתוך פירוש הרמב"ם למשניות, מס' אבות פ"ד מ"ד): 

ראיתי בספר מספרי המידות, שנשאל אחד מחשובי החסידים: 

איזהו יום ששמחת בו יותר מכל? 

אמר: יום שהייתי יורד בספינה, והיה מקומי בפחות שבמקומות הספינה, בין חבילות הבגדים. והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, ואני הייתי שוכב במקומי. ואחד מאנשי הספינה קם להשתין, ואהי נקל בעיניו ונבזה, שהייתי שפל בעיניו עד מאד, עד שגילה ערוותו והשתין עלי.. ושמחתי שמחה גדולה. 

עד כאן. 

גולדן שוואר?! ?! 

(הדברים מתורגמים על ידי הרמב"ם למדרגה גבוהה של ענווה, כמובן...) 

מעולם לא נפגשנו פנים-אל-פנים.

היא פחדה. היא חששה.

היא היתה כלביאה הכלואה בכלוב. כציפור-דרור החבושה בבית-האיסורים-החברתיים. תשוקותיה האפלות צרורות היו בתהומותיה, נצורות תחת חותמי-שפתותיה, בשמרה פתחי-פיה אף מבעל-נעוריה.

כאן ב״כלוב״, כשמעטה מתעתע מסווה את פניה, באין מעצור לרוחה, היא גילתה את עצמה. תאוותנותה לא ידעה שבעה. חושניותה הכבושה התפרצה בלהיטות, כסוס דוהר וכשטף-מים המוגרים במורד.

שיחותינו המיוחמות הפכו לשגרה.

למזון-הנשמה.

״איש-של-מילים״ אני, וכוחי בפי!

אך מעולם לא הפצרתי בה להיפגש.

ראיתי לליבה.

הבנתי לרוחה.

ועזבתיה לנפשה.

ויהי כדברינו יום יום..

אולי ניפגש?! היא הציעה.

הופתעתי. מאד.

- את בטוחה? שאלתי.

לגמרי. בוטחת בך!

- כיף לשמוע. 

- אשמח מאד שניפגש!

- יש לי שני תנאים ל״דייט״ ראשון:

1. נתראה במקום ציבורי.

2. במהלך המפגש תעשי את עצמך כאילמת.

אינך רשאית להוציא מילה מפיך.

גם לא בכדי להשיב לשאלותיי.

מקובל עלי!

סגרנו.

היא המתינה לי בפינה חשוכה.

גבוהה, רזה. יפהפייה. שערותיה הארוכות שחורות כעורב. ועיניה? תכולות כעין רקיע!

התחבקנו. התנשקנו. באין אומר, באין דברים.

הובלתי אותה לפינה חשוכה, בבר אפלולי.

- היום נעשה את הסשן האהוב עלי!

היא יושבת מולי. נינוחה. ושותקת.

אני פושט את ידיי, היא מניחה את שלה בתוך שלי.

עיניי מביטות-נעוצות בעיניה, ושלה בשלי.

אני סוקר אותן.

לרגע הן נדמות כמו ים-תכול ורגוע. שקטות. ושותקות.

אני מתקרב. והנה שאון-גלים, ולא דומיה להן.

אני יושב וצופה בפחדים שלה. בצלקות שלה. בקרעים של הנפש. בפצעים של הרגש.

לבבי מתמלא עד גדות ברחמים. בחמלה. ובאהבה.

היא חשה בזה.

דמעות-רותחות ניתזות מעיניה.

אני מוחן בניגוב-אצבע.

אני מלטף את פניה ברוך, את שפתותיה הרוטטות.

אני מזהה את מכאוביה, את חולשותיה, את אהבותיה-הנכזבות, את שברי-חלומותיה.

אני מזדהה.

ועיני גם הן מטיפות מי-אהבה.

אני מאמץ את ידיה לליבי.

אני חודר שכבה נוספת.

אני רואה אותה.

את נפשה - עירומה.

אני שומע את נהימות-נעימות נפשה.

אני חוזה בתשוקותיה הנעלמות. בתקוותיה. בציפיותיה.

אני מהנהן בראשי, כמבין.

הבכי מתגבר. ומתחלש. ומשתנה.

בכי של כאב. של אושר. של תקווה. של אמונה.

הלב שלך נשחק. נסדק. ונרמס. לחשתי לה. אבל הוא חי. ופועם. ומלבלב.

הילדה-התמה, החולמנית, הביטה בי.

מאמינה.

שוב בוטחת.

ובוכה.

וצוחקת. בקול. ובצהלה.

קילפתי שכבה נוספת.

פגשתי עין-בעין באהבה הראשונה שלה.

באכזבה הראשונה.

בבגידה הראשונה שלו.

בזילות הערך-העצמי שלה.

כמעט טבעתי בעיניה.

לולא קולו של הברמן: ״סליחה.. אנחנו סוגרים״..