נמסר-מוסר

מתחלף

גרוש

אנרכיסט. הוגה. ומשורר.
מעבד עצמי לדעת.
טועה, ותוהה, ותועה. ומפקפק.
סותר על מנת לסתור.
מתעב אקסיומות, ומונחי יסוד. בז לסטריאוטיפים.
בוחן, ומתנסה. חוקר, ומתנשא.
פורץ גדר. סולל דרך, ושביל, ונתיב.

זוהי טרנספורמציה של אהבה. אינטרפרטציה של תשוקה. ואם תרצו: סימפוניה של רומנטיקה.

אדניה לא הוטבעו על הקאנון-הבדסמי, ולא על סכמות-קהילתיות.
כשירה הזו שבוקעת ועולה מתהומות-הנפש, ולא יוכל איש לצרור אותה בכנפיו, ולאסוף רוח בחפניו, - כן הדבר הזה.
אין אדם שליט לכלוא אותה, לגבל אותה, ולתחום אותה.
הוי אומר: החתרנות הלגליזציונית של חלק מחברי/ות הקהילה הלא היא להם תעודת-עניות-ובערות.

את הטרמינולוגיה הרווחת ״שולט/ת״ ו״נשלט/ת״ שנאתי מאז. יש בזה משום ״זילות-האדם״, שנברא בצלם. זהו מצג-שווא של היררכיה מדומית. וכמה נפשות שקעו ונוצלו בעניין זה, כידוע לכל.
יתר על כן: אם ה״נשלט״ הוא אובייקט, וכמוהו ככלב וכחמור, במה איפוא תימלא נפש ה״שולט״, החסר כלבים וחמורים הוא?

אני משתמש בשפה שונה. ועל משקל המונח העברי ״עובד״ (- מי שעובד את אחרים) ו״נעבד״ (- מי שאחרים עובדים אותו), אני קורא: ״מוסר/ת״ (- מי שמוסר/ת את עצמו/ה לאחרים) ו״נמסר/ת״ (מי שאחרים מוסרים/ות את עצמם אליו/ה).
אין זה ״משחק-מילים״ בעלמא, משמעות עמוקה טמונה בה;
האדם הינו ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, והרי הוא אחוז בשערותיו ובסערותיו בין הארץ ובין השמיים, ונטיותיו מתהפכות כלהט החרב.
צילו (הארצי) מושכו להיות ״מוסר״ את עצמו לזולתו, ״אהבתי את אדוני.. לא אצא חופשי״, [זו היא תנועה סובייקטיבית עמוקה משאול, אשר בעטיה נוצרה הפולחניות הפגאנית והדתית]. וככל שתגדל מעלת ה״נמסר״ בעיניו, כן תשתלהב נפשו להשים עצמו כעפר-הארץ לרגליו, ויפקיר עצמו לאדוניו.
וניצוצו (השמיימי) מושכו להיות ״נמסר״ על ידי זולתו, באמרו: ״אעלה על במתי עב, אדמה לעליון״, [אף זו היא תנועה סובייקטיבית עמוקה מן הצל, אשר בעטיה נוצרה המלכות והשררה]. ולפי ערך ה״מוסר״, בחכמה, בבינה ובדעת, כן תרום נפש ה״נמסר״, ויבוא שירותו כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו.

והאדם שמיטיב להכיל ניגודים, ולאחוז בשני ראשי החבל, יקרא ״מתחלף״.
ומי שנפשו צרה, ייאלץ לבחור צד, להיות ״מוסר״ או להיות ״נמסר״.

טיפשות. נבערות. אינפנטיליות. נואשות.

30 בדצמ׳ 2023

10 באוג׳ 2023