מגיל התבגרות סבלתי מהפרעת אכילה קשה.
בולימיה.
היחסים שלי עם אוכל ומשקל היו מורכבים מגיל מאוד קטן.
עד גיל 3 הייתי ילדה רגילה, רזה, אכלתי כמו כולם.
אמא שלי הייתה רופאת נשים ועבדה בבית יולדות עם תורניות לילה רבות ואבא היה מהנדס בניין והמון זמן בילה בנסיעות מחוץ לבית.
ההורים שלי היו צעירים מאוד וגם הסבים שלי. כולם עבדו.
בקיץ הייתה בעייה עוד יותר גדולה - מי ישמור עלי כאשר אין גן.
ואז ההורים שלי החליטו מחוסר ברירה לקחת אותי לסבתא, שהייתה גרה בכפר ועבדה כמורה בבית הספר, ובקיץ כמובן הייתה בחופש.
ההורים השאירו אותי אצל סבתא ( אהובה עלי מאוד מאוד) לחודשיים ברצף, בלי לבקר, כי היא הייתה גרה ממש רחוק.
לאחר שחזרו לקחת אותי - לא זיהו את הילדה...
נראתי כמו סופגניה.
הסבתא פשוט לא ידע להתמודד עם הבכי שלי מבלי לדחוף לי אוכל לפה...
וככה מגיל קטן למדתי שאוכל הוא לא דלק לגוף, אלה דרך לנחמה בכל מצב נפשי ורגשי מורכב.
הרי בתרבות הרוסית לא ממש מקובל לשתף רגשות, זאת חולשה.
וככה גדלתי לי ילדה שמנה אבל מקובלת ושמחה.
עד גיל ההתבגרות.
גברים רוסים יכולים לסלוח לאישה על הכל, חוץ מעודף משקל.
לכל החברות שלי כבר היו חברים, ורק לי, לי! שתמיד הייתי הכי מינית וסקרנית מכולן - לא היה חבר.
הייתי גבוהה שמנמנה ובנים פשוט לא רצו אותי.
וכמה שהייתי יותר מתוסכלת, ככה אכלתי יותר.
כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה, שעודף משקל שלי לא היה כזה קיצוני בכלל, אבל ליד החברות שלי נראתי כמו הר.
אמא שלי התחילה לדאוג שאף אחד לא יתחתן איתי, וכמובן שהיא אמרה לי את זה ולא פעם אחת .
פולניה, אין מה לעשות.
בשלב הזה הבנתי שצריך לעשות משהו. ואז נסיתי אחרי האכילה מופרזת להוציא את האוכל החוצה - להקיא.
הדבר הזה הצליח והייתי מאושרת שמצאתי דרך להתמודד עם המשקל.
ירדתי למשקל סביר ובגיל 19 התחתנתי, בגיל 21 הייתי אמא, בגיל 23 סיימתי לימודי רפואה.
וכל הזמן הזה בולימיה הייתה שם.
היא הייתה מנחמת, מרגיעה, משחררת את הלחץ מהציפיות של הסביבה ממני - שתמיד אהיה הכי טובה מכולם בהכל.
וככה אני והבולימיה בילינו בנעימים - באכילה כפייתית והקאות בלתי פוסקות, כמעט כל יום.
הייתי שומרת על המשקל סביר, אבל החיים בצל של הסוד הנורא הזה היו בלתי נסבלים.
הייתי מחכה עד שכולם בבית ילכו לישון וה"חגיגה" הייתה מתחילה... אכלתי את כל מה שהיה במקרר, ועם עדיין לא יכולתי לעצור הייתי מוציאה אוכל מהמקפיא, מכינה אותו, אוכלת ומקיאה... יכולתי לבלות ככה כל הלילה.
וככה זה המשיך.
עד שיום אחד בהיר החלטתי שדי. זהו.
מה ריפא אותי בעצם?
אהבה. אהבה של הבן זוג שלי אז.
פשוט לא היה לו איכפת באיזה משקל אני.
כאשר הכרנו שקלתי 84 ק"ג.
לאחר שנה של זוגיות התחלתי טיפול.
החלק ההכי חשוב בטיפול היה להפסיק להקיא.
ואחר כך ללמוד להתמודד עם החיים בדרך אחרת, חוץ מי אכילה.
תוך שנה עליתי במשקל כ- 30 ק"ג.
אבל הבן זוג שלי היה שם בשבילי. בכל מצב. בכל נפילה. תמיד הייתה לי יד מושטת לעזרה.
וככה נפרדתי מבולימיה אהובתי.
חיכה לי עוד תהליך ריפוי עצמי ארוך.
ולקח לי עשר שנים להגיע חזרה לגוף שלי, בעבודה קשה, הרבה סבל ולא מעט כסף.
אבל כל זה היה שווה.
רק ש...היא תמיד נשארת לידי.
תמיד מחכה לי מעבר לפינה.
ואני מאוד משתדלת לא ללכת בדרכים שלה,
אלה למצוא את הדרך שלי.
ביי בולימיה אהובתי.
ביי ולא להתראות.
