מתוקף תפקידי ומקצועי רוב הזמן במשך היום אני מתעסקת בכאב.
אני שומעת את המילה " כאב" ואני אומרת אותה עשרות פעמים ביום.
אני מרגיעה את הכאב.
אני גורמת לכאב (לא בכוונה לכך, אלה כמו תופעת לוואי של טיפול).
אני מסבירה על סוגים של הכאב.
אני מודדת כאב.
למדתי קורס שלם של פיזיולוגיה של כאב.
ושום דבר מזה לא הכין אותי לקבל ולהכיל את הכאב בעצמי.
חשבתי שיש לי סף כאב גבוה, כי עברתי כמה דברים כואבים פיזית בחיים, ותמיד אמרתי, שכאב פיזי לא מפחיד
אותי בכלל, רק חיכיתי להזדמנות לחוות ולחקור אותו.
ברגע שהגעתי ל"כלוב" חיפשתי שולט בוגר ומנוסה, שיוביל אותי דרך הכאב לסאבספייס.
לאותו מקום נפלא, שאנדורפינים מציפים את המוח שלך, כתגובה לכאב בלתי נסבל, והכל נעלם, כאב, קושי, בכי, ונשאר רק שקט, שלווה ואושר טהור.
למזלי הכרתי שולט מנוסה, בוגר, גבר מרשים מאוד, ו...סדיסט. הוא כתב ספר שלם על כאב, שזה מאוד הרשים אותי.
הוא ידע שאין לי יותר מדי ניסיון אבל הוא ישר התחיל למתוח את הגבולות שלי. זה היה קשה, אבל רציתי בכך, וביקשתי את זה.
הייתי מתה מפחדת לפני כל סשן.
לא הייתה מילת ביטחון, הוא ידע מתי לעצור, ואני נסיתי להכיל את הכאב כמה שאפשר.
במקביל (כן, אפשר גם למקבל, רק הכל פתוח ובכנות, בלי שקרים) הכרתי את השולט השני. גם מנוסה, קשוח ומאוד מנטלי.
איתו בדקתי את הרבדים אחרים של קשר שליטה.
הכאב שהוא העניק לי היה חלק משליטה והתמסרות, העוצמות היו נמוכות בהרבה, אבל הוא לימד אותי את החלק ה"תיאורטי", המנטלי, איך להכיל את הכאב.
ואז כל הידע המדעי שלי על כאב התחבר עם ההבנה מנטלית.
מה קורה, כשאנו מרגישים את הכאב?
בעצם, כאב זה גירוי מעצבים הקטנים בפריפריה שנשלח למוח.
בדרך כלל כאב מעיד למוח על נזק גופני ומוח נבהל ונותן פקודה לגוף להפסיק את ה"נזק" - להרחיק את היד מהאש לדוגמא, לברוח, להתרחק מהכאב בכל דרך אפשרית. זה אינסטינקט, זה רפלקס של מוח הקדום, שהמטרה שלו הישרדות.
כאשר יש הבנה, שהכאב שאת הולכת להרגיש הוא לא מסוכן ולא מביא נזק לגוף ואין בו סכנת חיים, מתחיל מאבק בין המוח הקדום, שצורח מפחד, ומוח ה"גבוה", קורטקס, שאחראי על קוגניציה, שאומר " אני יודע, שזה לא מסוכן, אני יודע שזה למטרה מסויימת, תנסי לחוש את הכאב ולהתבונן עליו, לספוג ולהכיל, זה רק מידע למוח, ושום דבר אחר" .
וככה הצלחתי להתקדם יותר, להכיל יותר.
ואני שמחה שהכרתי את שני השולטים, שהובילו אותי כל אחד בדרכו.
כי אם היה לי קשר רק עם אחד מהם, לא הייתי מצליחה לחקור את עצמי ולהגיע לתובנות חשובות שהגעתי אלהם.
אני מרגישה שגם בעבודה אני מצליחה להסביר למטופלים טוב יותר איך להתמודד עם כאב וגם יש לי עוד יותר אמפטיה אלהם כאשר הם חווים את הכאב.
עכשיו הגיע שלב הבא - לחקור האם אני אוהבת להכאיב.
התחלתי לחקור את זה - ואני חייבת להגיד - זה מסעיר ומהנה לא פחות מלחוש ולספוג...
ואני אמשיך את המסע המרתק שלי בעיקבות האחד החושים המופלאים והמאתגרים של גוף האדם - הכאב.
