תמיד חשבתי שאני נשלטת, הייתי צמאה ללהעביר שליטה ולהתפרק, להיעלם, ואז לאסוף שברים ולקום כמו פניקס מחדש.
הגעתי לבדסמ לא מתוך חולשה, פגיעה או טראומה.
הגעתי ממקום של כוח.
בהיותי מאוד דומיננטית בחיי יומ - יום, מקום של שולטת לא קרץ לי כלל... עד שלא פגשתי את באני.
הערצה שלו, הרצון להיות לידי, לדאוג, לפנק, לעזור...
זה פשוט קנה אותי.
הרצון שלו לתת מבלי ציפיה למשהו בתמורה.
זה היה כל כך קסום שהרשתי לעצמי...לקבל.
תמיד הייתי חייבת לתת. לרצות. תמיד היה לי חשוב שגבר שאיתי יקבל לא רק אותי, אלה גם עוד משהו חוץ מזה - כדי שאהיה יעילה לו, נוחה לו, מתאימה את עצמי לצרכים שלו.
וכאן פתאום לא הייתי צריכה לתת כלום. לא לעשות כלום.
רק להסכים להיות אני. ולשחרר.
כן, כדי לשלוט גם צריך לשחרר.
מאז שהכרנו החיים שלי הפכו להיות יותר מאושרים, יותר קלים ויותר מלאים.
אבל לא הייתי שלמה לגמרי.
הנשלטת שבי החלה להתעורר ולדרוש את שלה.
הרגשתי שיש בי צורך הישן והמוכר, שלא נותן מנוח.
ואז הוזמנתי לסשן עם דום שהייתי בקשר איתו תקופה, ועדיין נשארנו בקשר.
הוזמנתי יחד עם באני, שזה היה מאוד נדיב מצד השולט המזמין.
היה צפוי להיות עוד זוג של שולט ונשלטת ועוד נשלטת של דום המזמין.
הייתי כולי ציפיה, בעיקר בגלל באני.
וברגע האחרון לא שיחררו אותו ממילואים...
התאכזבתי קשות.
בכל זאת הגעתי לסשן ופשוט לא הצלחתי לשחרר, להתחבר למוד ולהיות במקום הנכון.
הרגשתי זרה במסיבה , לא מחוברת.
לא נשלטת ולא שולטת.
למזלי היו שם לא רק שולטים ונשלטות, אלה בני אדם קשובים, אמפטים ורגישים.
היו שיחות נפש וחיבור מדהים.
ולאט לאט הצלחתי לשחרר ולהתחבר לדום, שידע להוביל.
ברגע שהפסקתי להיתערער ופשוט נתתי לנשלטת לצאת החוצה - הכל זרם.
והיה שם רגש, עוצמה, התמסרות והמון הנאה...
המצב הזה בין נשלטת לשולטת קצת מורכב לי.
אבל אני מרגישה שאני כבר חלק מהעולם הקסום הזה, ואינני מתכוונת לוותר על אף צד ממנו...
ובאני שלי השבת ישמור עלינו בגבול, אבל במילים של דום
"הזכות להתלוות אלייך לסשן נשמרת לו כחלק מתמיכה באנשי המילואים".
שבת שלום
נ.ב. אי אפשר בלי ציצי.
