יש לי תקופה מאוד עמוסה בחיים.
בכול התחומים, כולל משפחה, חברים, עבודה, עסקים, נסיעות ואהבה.
ואני לא אוהבת את התקופות האלו כי הן לא משאירות לי זמן לדבר שאני הכי מעריכה בעולם - זמן עם עצמי.
המוח שלי כל כך עמוס, אני עייפה פיזית, פחות מתאמנת ומרגישה גמורה רוב הזמן, ולא במובן הטוב.
בראש שלי כל הזמן נמצאים שתי קולות (אל דאגה, זה לא הזיות )).
אחד - של ילדה קטנה, שציפיות ממנה כל הזמן היו כל כך גבוהות, שהביאו לתחושה תמידית של פחד מכישלון.
ובתקופות עמוסות כמו היום הילדה הזאת בוכה ומרחמת על עצמה, כמה קשה לה, וכמה נמאס לה, וכמה היא לא רוצה לעסוק בכל זה בכלל...
ולמה היא לא אישה קטנה של בעל עשיר, וכל השאר השטויות.
ומולה קולו של מבוגר האחראי, שאולי לא מת על כל העומס הזה, ובאמת עכשיו קשה מאוד, אבל הכל מסתדר, עוד קצת והצלחת במסימה.
ואת פגשת פתאום אנשים טובים, שלא מלחיצים אותך ואת סומכת עליהם.
וגם המשפחה עוזרת וחברים.
וגם באני.
עוזר בכל מה שיכול ומקשיב.
ויש משימות, ואחלק אותן ואבצע אותן על הצד הטוב ביותר.
ואקח אחראיות על טעויות.
אני החלטתי.
אני עשיתי.
אני הצלחתי.
או אני נכשלתי.
ואחראיות עלי.
אני מרגישה שבעצמי הפכתי להיות גבר, שהייתי מתחתנת איתו.
ובטח היינו מאוד מאושרים.
או שממש לא.
בכל מקרה קולות האלו חיים בשלום בראש שלי, ילדה נרגעת, גבר מחבק אותה.
אני מפסיקה לרחם על עצמי.
החיים ממשיכים.
