השיחת הטלפון הראשונה שלי איתו הייתה כמה שניות ופריצת בכי.
כן, הייתה תקופה עמוסה, הילדה בכתה. ואז נשבעתי שזה לא יקרה יותר. אבל לא לקטר לא נשבעתי. אז אני מרשה לעצמי לקטר לבאני. לפעמים.
שולטת פח.
לפני כמה שבועות הייתי באיקאה וקניתי רהיטים לדירה שהייתי חייבת לרהט.
סחבתי עם הבת שלי את הארונות, מיטות ושאר הדברים גדולים וכבדים כדי להעמיס על העגלה.
אפילו לרגע לא חשבתי לבקש עזרה מבחורים שעובדים במחסן. יכולתי להציע להם תשלום ואני בטוחה שתוך כמה דקות הכל היה כבר מונח על העגלה בדרך לקופה.
אבל אני לא מחפשת דרכים קלות.
ימים ספורים לאחר מכך קיבלתי התקף של כאבי גב בפעם הראשונה בחיים.
כאב ברמה כזאת , שכל תנועה מביאה איתה זיץ של כאב עד הדמעות בעיניים.
זה ממש מזל שבאני היה איתי.
נורא רציתי לסשן אותו לפני שהוא חוזר למילואים בצפון.
והצלחתי לעשות את זה בשכיבה על הצד.
ומה שקרה, שמרוב הכאב שלי כנראה הייתי פחות קשובה למצב שלו ובפעם הראשונה מאז שאנו מכירים הוא ביקש שאאצור...
המסכנה - אל תעשי סשן כשאת לא בטוב.
אחר כך בקושי הצלחתי לישון וכל פעם שהייתי צריכה לשנות תנוחה הוא היה מתעורר כדי לעזור לי להסתובב על הצד.
בבוקר לא הצלחתי לקום.
הוא רצה להרים אותי, אבל הרגשתי כל כך מבוישת ומושפלת מחוסר אונים הזה, שאיכשהו הצלחתי להישען עליו ולרדת מהמיטה ולזחול במדרגות מקומה השניה למטה.
הכי נורא בשבילי זה להזדקק לעזרה.
אבל באני פשוט היה שם, בבוקר הקשה הזה.
הוא היה שם עם הגב הרחב שלו וידיים חזקות.
וזה בפעם הראשונה בחיים שהרשתי לעצמי להיות כל כך חלשה, נזקקת, מסכנה מול הגבר.
ומה אני אגיד לכם - היה בזה משהו משחרר.
אני מחלימה לאט לאט. כל התוכניות של החג בוטלו.
ולמדתי שיעור מאוד חשוב.
לפעמים בן אדם הכי חזק ועצמאי זקוק לעזרה.
ולא בושה לבקש אותה.
חג שמח.
