לפעמים אני מרגיש ילד...
מקנא, מתגעגע, כועס, מתוסכל,
מרגיש שזה אף פעם לא מספיק...
ובאיזשהו מקום, אני מזמן את התחושות האלו,
כי בסוף הכל זה עניין של נקודת מבט,
ובשנייה אחת אפשר להפוך את הכל,
לחייך חיוך רחב ולהרגיש מלך העולם.
לפחות אני.
לא מתיימר להעיד על חייהם של אחרים.
ובאיזשהו מקום, אני שמח שהתחושות עולות,
ושהרגשות צפים... אולי אפילו הייתי מודאג אלמלא היו עולים.
היום זזה לי הגבינה,
ואיזה מגרש אימונים מעניין זה...
הקלפים התערבבו,
והתוכנית שלי השתנתה תוך רגע...
ונתפסתי לא מוכן.
בלי פלאן בי,
פתאום צריך להחליט מהר אם אני מכין תוכנית חפוזה, או, רחמנא ליצלן, נשאר ליהנות מהשקט של הלבד.
אוי... כמה מפחיד הלבד הזה...
השקט. המוסיקה ברקע.
הרעש של שריפת הטבק עם הוויד והנייר.
המחשבות שעולות,
הכמיהה למגע,
הרגשות שצפים,
הפחד ממה שהלבד מזמן,
ממה שעלול לעלות.
ותודה ליקום על חבר יקר שהוא אוזן קשבת.
שיכול לשמוע את בליל המחשבות שלי, ככה - גולמי,
ופשוט להקשיב, להבין, להכיל, לתת מקום.
תודה על היכולת להרים את הטלפון כשהמוח מתערבב, ולדעת שהחבר נמצא שם. להקשיב, להכיל, ולעזור לעומס לשכוח ולנשימה לחזור לעומק ולקצב שלה.
וכל כך לא מובן מאליו, במיוחד בתקופה הזו,
שהחבר נמצא שם.
תודה דוקטור.