אין לי באמת מה להגיד. ואם יש לי, אני לא רוצה להגיד את זה. לא רוצה להגיד כלום. רוצה שקט, לבד. לא, אולי בעצם הייתי רוצה לחלוק את הלבד שלי עם עוד אחת, אפילו לכמה שעות. אחת שתתן לי להיות בלי לברוח. יד להחזיק, קול לשמוע. רוצה להרגיש חום של גוף אחר, להרוג את הפנטזיות שלי אחת אחת ולהישאר עם קליפות של חלומות. מה עושים עם קליפות של חלומות?
אני מפחד מנשים, או שפחדתי מנשים. הדבר היחיד שהפחיד אותי יותר מלקבל את מה שאני רוצה היה לא לקבל את מה שאני רוצה, ופחד יכול להרתיע, ואז בכלל נשים אולי פחדו ממני. מהפחד שיוצא ממני. כוח הכבידה נמצא בכל הדברים שלא נאמרים, שלא יאמרו, כל הטעויות שאולי עשיתי או עושה, המלאכיות הנשגבות שיכולתי להחזיק בידי לולא רק הייתי יכול לשקר לגבי מי שאני. אז יודעת מה, לכי זדייני. תוציאי את החיה שבתוכך עד שיגמר ותחזרו לעולם ריק ומנוכר. אני פשוט אביא ביד לסרטונים אוקראיניים של אוקראיניות בועטות לאוקראינים בפנים בחושניות. לא אלימות אמיתית, מבוימים. כל פעם אהרוג את הצד הזה שלי, את היצר, מחדש. עד הפעם הבאה שהוא יהרוס לי את החיים. אני לא צריך אותך. אמות לבד מלב שחוק בגיל 32 אם זה אומר שאני הולך לחיות את האמת שלי. והאמת היא שבא לי שנתאבק ושתגברי עליי פיזית, אני אסגוד לחלקים שבהם הותנת להתבייש ואת תירקי לי דובוני גומי לעוסים לפה. לא בקטע פאסיב אגרסיב, בכנות. זו הדפקה שלי. בא לי להיות הסוטה הקטן שלך ואני לא מפחד יותר. בסך בן אדם רוצה להיות נינוח, נמאס למצוא תירוצים לעצם הקיום שלי. אני בוהה בתהום לארוחת בוקר, שופך לשם קורנפלקס ואז חלב שיבולת שועל. יורק לו דובוני גומי לעוסים לפה, כי עברתי מספיק כדי שהדבר היחיד שיוכל לפגוע בי זה מה שאני מרגיש כשאני מפסיק לחשוב על מה שלא את. הדבר היחיד שיכול לפגוע בי זה מה שאני נותן לך לעשות לי. ואני אוהב את זה.
רק דבר אחד, בבקשה תהיי טובה אליי.
אני לא מתבייש יותר. אולי קצת.