משהו בי מתחדד כשהיכרות מתחילה,
לא כי אני סנטימנטלי, אלא כי יש בזה משהו שגורם לי לראות את עצמי יותר טוב.
אני עדיין לא יודע איפה את נשברת, אבל אני כן יודע לזהות מתי מישהי מנסה להסתיר את זה יותר טוב ממני.
את חושבת שזה עלייך, אבל רוב הזמן אני עסוק בלבחון את עצמי, איך את רואה אותי,
אם העיניים שלך יקלטו את כל מה שאני לא מוכן להודות בו, אם תדעי לשחק את המשחק, או לפחות לא לשבור את הכלים לפני שאני אספיק להרכיב אותך מחדש.
את מתמסרת רק כדי לבדוק אם אני שם,
ואני שם, תמיד, שולט בתמונה, בפסקול, ובזווית שאת רואה אותי בה.
זה לא משחק של שליטה, זה פשוט תזכורת שאני עדיין טוב בזה, גם כשאני שואל אותך אם את מרגישה בטוחה.
השלב הזה, לפני שהכאב נהיה אישי,
לפני שהשליטה דורשת ממני להוריד שכבת הגנה,
לפני שהפוזה שלי כבר לא מספיקה בשביל להסביר למה אני בודד, זה החלק שאני הכי אוהב, כי את עוד לא יודעת כמה אני מפחד שתגלי מי אני.
כל שתיקה שלך היא אתגר, כל חיוך זה מבחן,
ואני, כמובן, מצטיין, לפחות כל עוד את לא שואלת שאלות קשות מדי.
אבל עמוק בפנים, גם אני כבר מריץ תרחישים, לא של שליטה, של נטישה, בודק אם תברחי כשזה יהפוך קרוב מדי.
היכרות בעולם השליטה היא פרדוקס, אנחנו לא באמת מחפשים "חיבור", אנחנו פשוט רוצים לראות אם יש מישהו מספיק אמיץ להיכנס לקרקס הזה שמתחולל אצלנו בראש, בלי לצאת עם שריטה שדורשת סליחה.
אנחנו לא באמת מחפשים קשר,
אנחנו רוצים לדעת אם מישהו יסכים לראות אותנו, להתפעל, ואולי, אם אנחנו ממש ברי מזל, גם להישאר רגע אחרי שנפסיק להרשים.
אם את לא רק אמיצה, אלא גם אמיתית,
אם את מסוגלת להישאר גם כשאני שותק,
גם כשאני לא מושלם, אז אולי, רק אולי,
אני אתן לך לגעת במקומות שאני אפילו לא מראה לעצמי.