היא יודעת לרצות.
היא יודעת להיכנע.
היא יודעת להגיב, להימתח, לשתוק בדיוק איפה שצריך.
אבל איפשהו שם, בין הרצון לרעד, אני תוהה,
האם היא יודעת גם להרגיש?
יש משהו באופן שבו אדם מגיב, אפילו נמס, שנראה כמעט מדויק מדי.
כמו מישהי שלמדה מה מצופה ממנה, ועכשיו היא משחקת את זה מושלם.
ולפעמים זה מרגש, אבל לפעמים זה בעיקר מזכיר לי כמה דק הקו בין כניעה מודעת לבין תגובה אוטומטית.
בין רצון אמיתי, לבין צורך עמוק שיאשר שמותר בכלל לרצות.
זו לא חולשה, ההפך,
זה רק משקף כמה שכבות של מודעות, הגנות, תובנות שנצברו על הדרך.
אבל בתוך כל זה, היא גם בורחת.
מהשקט. מהכאב. מעצמה.
לפעמים היא בורחת גם ממני, גם כשגופה רוצה להיות צמוד.
לא תמיד ברור אם היא יודעת למה היא שם, או שהיא פשוט למדה שזה המקום היחיד שבו היא מרגישה נראית.
אז אני בודק, את התגובות, נכונות, רצון, שאני לא מרגיש שזה "שם", מתחדדת אצלי ההבנה שאני לא מחפש רק גוף ממושמע, אני מחפש אמת.
משהו שיקרה מבפנים, לא כי אני דורש, אלא כי היא רוצה.
מודעות עצמית, רצון, וכל מה שביניהם, אלה בדיוק המקומות שמפרידים בין מישהי שנוגעת בי,
למישהי שפשוט מנסה לא להיעלם.
לפעמים, מה שצריך זה לא עוד סימן מהעולם,
אלא רגע של מודעות אמיתית שבו תבחרו,
לא בשביל אף אחד אחר,
אלא כי נמאס לכם לא לדעת מה אתם באמת רוצים...