נסיעה לאילת, מיאש וארוך, והפעם היא מרגישה אפילו יותר כבדה מבעבר. לפחות הילדים בשלהם, שקועים בעולמם, וזה נתן לי זמן איכות לעבור על כל הפלייליסט, לשקוע במחשבות, להפליג קצת פנימה.
Pearl Jam, תמיד היו ונשארו אחת הלהקות שהלב שלי מתחבר אליהן בלי מאמץ. כן, אני יודע, אדי וודר עוכר ישראל, הי״ד, אבל מוזיקה אמיתית חוצה דעות פוליטיות, כשמילים נוגעות באמת, אני מוכן לסלוח אפילו על בורות שגובלת בפיגור מוחי.
State of love and trust as I busted down the pretext…
אהבה ואמון בבדסמ הם כמו עוגן שנשאר יציב גם כשהחיים מסביב סוערים, ואלוהים יודע כמה בעיות יש פה, מאזעקות שלא נגמרות, דרך ישיבות עבודה שנמשכות לנצח, ועד משפחה שכל אחד בה חושב שהוא ועדת חקירה מטעם עצמו.
זה אף פעם לא מסתכם רק בשליטה וכניעה, אלא בעיקר בחיבור רגשי, כזה שמבוסס על שקיפות מוחלטת, על היכולת להביט בעיניים ולהגיד את האמת בלי פחד. דווקא כשהחיים מעמיסים, כשהעייפות נוגעת בבשר והאתגרים מערבבים את הרגשות, שם נבחן הכוח של הקשר. שם מתברר שהאמון הוא לא קישוט, הוא החמצן.
בבדסמ, הכל אמור להיות מדובר ומוסכם מראש, בלי מקום להסתרה. השיח הפתוח הזה יוצר ביטחון שמאפשר לשחרר, להיות מי שאתה באמת, בלי לחשוש ממה יקרה אם תראה את עצמך פגיע או תסטה מהנורמה. לפעמים מספיק מבט שקט, לפעמים מילה אחת, כדי להזכיר שהקשר הזה בנוי על יסודות שאי אפשר לערער, הליבה האמיתית של הקשר.
ברגע שהכול אמיתי, אהבה ואמון לא רק מתקיימים, הם פורחים, הם הופכים לתזכורת חיה שהחיבור כאן לא תלוי בנסיבות, אלא בבחירה מודעת להרגיש, לסמוך, להיות.
גם אם זה הרובד היחידי בחיים שבו קיים אמון מלא ופתיחות, שם מתחיל השחרור האמיתי, יש בזה משהו ממכר, כי ברגע שאתה נוגע באמת, קשה לחזור למסכות ברבדים האחרים. פתאום השקרים הקטנים של היומיום, המשחקים החברתיים, אפילו ההעמדות פנים מול המשפחה או בעבודה, כולם מרגישים חלולים. האמת שנבנית מתוך אהבה ואמון בבדסמ זולגת הלאה, משנה את הזווית שבה אתה רואה את העולם, מאלצת אותך לשאול איפה עוד אתה מוכן להיות אמיתי, בלי חומות.