מה יש בנו שצועק חוויות קיצוניות?
שמושך אותנו שוב ושוב ללכת צעד נוסף, לשבור גבולות שכבר טעמו דם וזיעה?
אולי זו התמכרות לריגוש, אולי מלחמה פנימית שאין לה מנוחה, ואולי זו הדרך היחידה שבה אנחנו באמת מרגישים את החיים נובטים בכל כלי הדם שלנו.
הצורך הפיזי מקבל את הסיפוק שלו, הגוף צורח, מתנגד, מתפרק ואז הוא לומד לסבול, מסתגל, המוח מזהה את הדפוס, והגוף מפסיק להילחם. עם הזמן הסימנים נעלמים, והגעה לסיפוק נעשית קשה יותר.
הייתי רוצה להאמין שבנקודת הזמן הזו תוסק המסקנה הברורה - משהו לא עובד, צריך לשנות גישה, אין טעם לעשות עוד מאותו הדבר.
מסיבה לא ברורה, אני נתקל ביותר ויותר אנשים שנוקטים בגישת משה רבינו, אם יכו בסלע מספיק חזק, הוא יתחיל להשפריץ את עצמו לדעת.
בסשן מנטלי אין גבול, זה אינסופי, המוח והגוף אף פעם לא מפתחים סיבולת, הוא חופר עמוק, ננעץ בנקודות הכאב שלא נעלמות כמו סימן כחול אלא שורפות מבפנים, מתפשטות, רצות בכל זווית של הנשמה ומצריכות התמודדות, כל פעם מחדש.
השאלה האמיתית, האם אי פעם נוכל להרגיש שלמים, שבעים ומסופקים?
או שכל שיא שנכבוש, כל גבול שנשבור, יהפוך לנקודת פתיחה לרדיפה הבאה, לחיפוש אולי הרעב הזה לא נועד להסתפק?
או שאולי תמיד צריך ללמוד להמציא את עצמנו מחדש ולמצוא דרך אחרת לתת מענה לגירוד הפנימי?
להזכיר לנו כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת, כמה עמוק נוכל לשקוע, כדי להרגיש חיים, באמת, עד שהלב, המוח והגוף כולם יגעו בקצה, ויחדיו יזעקו שאנחנו קיימים.