תקופת החגים מלווה בהרבה זמן של מחשבה ותהיות, משהו באוויר משתנה, אולי זו ההאטה, אולי זה השקט שבין השורות של היומיום,
אולי סתם יותר מדי זמן פנוי...
זה זמן שבו אני מוצא את עצמי בוחן, לא את העולם, אלא את עצמי, בין היתר,
את האיזון שבין שליטה לשחרור, בין כוח לחמלה, בין מי שאני לבין מה שאני מאפשר לאחרת להיות לצידי.
אֵלִי, תֵּן בִּי אֶת הַשַּׁלְוָה,
לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם,
אֶת הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֵת אֲשֶׁר בִּיכָלְתִּי
זו לא תפילה דתית בשבילי
זו תפילה שמשקפת תפיסה אישית עמוקה
לא לאלוהים, אלא לעצמי
לכוח שבי שמבקש איזון
בין האינסטינקט לפרק לבין הצורך לבנות
בין הרצון לשלוט עד הסוף לבין הידיעה ששליטה אמיתית נמדדת דווקא ביכולת לשחרר.
שליטה, לא רק במובן הפיזי,
היא תהליך למידה מפגש עם ספר סגור שבו כל תגובה, כל רעד, כל שתיקה, כל מילה מקבלת משמעות אחרת.
כדי שלכניעה תהיה משמעות אמיתית צריכה להיות מוטמעת ההבנה הפשוטה אך הנדירה
שזו לא חולשה
אלא הצהרת אמון.
אני לא מצפה ממנה לציית כמו בובה, אני מצפה ממנה להיכנע באמת, להניח את המגננות, את מה שהעולם דרש ממנה להיות
ולהגיע חשופה, גם כשהאגו צורח, גם כשהלב רועד, אני לא מחפש רק גוף שיקבל פקודות, אני מחפש נשמה שתעז לסמוך עליי.
גם כשהיא לא רואה אותי
גם כשהיא סגורה בעיניים ואני זה שמחזיק את המפתח לשקט שלה.
שליטה מבחינתי היא אחריות
לדעת מתי להכאיב כדי לפתוח, ומתי לעצור כדי לשמור, מנטלית לא פחות מפיזית, אם לא יותר
היא היכולת להקשיב לשקט
לא לאנחה, אלא למה שמסתתר מתחתיה.
הכניעה שלה, היא המראה שלי.
אם היא מתפרקת, אני זה שמחזיק את השברים,
טקס של אמון, שפה שקטה בין שניים שהחליטו להאמין
שכאב הוא לא אויב, אלא גשר.
השלווה תבוא
כשההבנה תשקע
כשהפחד יחלוף
כשהנשימה תחזור להיות שקטה.
אז אני מבקש
תן בי את השלווה
כדי שאדע מתי לעצור
ותן בי את האומץ
להמשיך גם כשאני יודע שמה שמחכה שם בקצה
זה לא רק כוח
אלא אמת.