יש משהו שמחרפן אותי במיוחד בנשואים שמנהלים קשר של שליטה מהצד ובאותה נשימה מרגישים מוסרית להטיף על מונוגמיה.
לא צביעות עדינה, לא בלבול ערכי, צביעות גסה. כזו שמסריחה גם בלי להרים את הקול.
בפנים הם חיים כפול.
בחוץ משפחה, ערכים, נאמנות, נאומים על מה נכון ומה אסור.
בפנים קשר אינטימי, טעון, קבוע, עם חוקים, עם תלות, עם שליטה.
לא פלירט, לא סטוץ, מערכת.
ואז הם עוד מרימים אצבע.
קל לדבר על מונוגמיה כשאתה לא באמת שם.
קל להטיף על גבולות כשאתה עובר אותם בלחש.
אישה אחת מקבלת את הסיפור, השנייה מקבלת את האמת, ואתה מספר לעצמך שאתה עדיין אדם ערכי.
לא, אתה פשוט מפוצל.
שליטה היא לא משחק תמים.
מי שנכנס לדינמיקה כזו יודע בדיוק כמה נפש יש שם.
ומי שמוכן לקחת אחריות על נפש של אדם אחר בזמן שהוא נשוי, ואז עוד לדבר על מוסר, לא טועה. הוא משקר. קודם לעצמו, ואז לאחרים.
והחלק הכי בועט הוא זה
הם לא שונאים בגידה.
הם שונאים שמישהו אחר חי בגלוי את מה שהם עושים בסתר.
הם לא מגנים חוסר נאמנות, הם מגנים אומץ.
זה לא דיון על פתוח או סגור.
זה לא פילוסופיה של יחסים.
זה יושרה בסיסית.
או שאתה עומד במה שאתה מטיף לו, או שאתה שותק.
מי שמטיף הכי חזק על מונוגמיה בזמן שהוא חי חיים כפולים, לא מגן על ערכים.
הוא מגן על הדימוי שלו.
ומי שצריך דימוי כדי להרגיש מוסרי, כנראה כבר איבד את הדבר האמיתי.