את הבלוג שלי התחלתי לכתוב לפני אי אילו שנים
בלילה לבן של עונש מחכה שהזמן יעבור ותגיע השעה
לסמס לו שנשארתי ערה ועכשיו היגיעה שעת השין ואני הולכת לישון.
העברתי את כל הלילה בכתיבת כל מיני פוסטים, קריאת בלוגים
אחרים ובעיקר משגיחה על העיינים שלא ייעצמו.
אני עכשיו מרגישה אותו הדבר, מחכה לשעה 1 בלילה.
בדרך כלל ב-11 בלילה אין עם מי לדבר, עכשיו אני מחכה
ומחכה, לא בגלל עונש אלא בגלל שהילדה יצאה בפעם
הראשונה היום למועדון, עם החבר'ה מקורס ההדרכה.
אני עדיין יכולה להגביל אותה. אבל יבואו עכשיו עוד הרבה
הרבה לילות לבנים, בדיוק כמו שהיו לי עם אח שלה.
יושבים ומחכים לראות שהם חוזרים במצב נורמלי הביתה
בלי סימנים של שתיה או סמים, ובעיקר הדאגה האם יצליחו
להגיע הביתה בשלום.
עוד 4 שנים הם ייצאו לי ביחד מהבית. למרות הרב בשנים
אבל זה יקרה. אני באמת הולכת לא לישון עוד הרבה לילות??
