כל כך רגילה לכתוב אליו כמה פעמיים ביום. להגיד ולספר את שעובר עלי ובמחשבותי.
רגילה לספר לו הכל גם לשמוע ממנו את אשר הוא חושב, ומקשיבה לעצותיו, ותמיד יודעת שהוא הקול השפוי כשהכל מתהפך עלי.
ועכשיו אי אפשר. וזה כל כך חסר. וזה כל כך כואב. וזה מביא מהזכרון אל מסך העיניים את הסשן האחרון. במין סרט כזה שלא נגמר. ההרגשה של הזיין שלו בתוך פי. שומרת ומגינה עליו מהעולם החיצון. שואבת אותו אלי פנימה אל תוך הלוע עד הגרון. לא משחררת אותו הוא בפנים בחמימות והנעימות של פי. הלחיים נצמדות אליו בשיא הכח. הלשון מלטפת ומשחקת עם עטרתו. מידי פעם שואבת אלי פנימה גם את צמד אשכיו המפוארים.שואבת את שניהם פנימה. לא משאירה חלל ריק בפה. כל כך אוהבת להרגיש אותו ולמלא את פי עימו. נתן לי להתענג עליו כל כך הרבה, שנראיתי כמו אחת בסוטול. כל כך כייף היה להיות שם מתחתיו בין רגליו עם הזין והאשכים בפה.
ועכשיו אי אפשר. ואני כל כך
מ ג ו ע ג ע ת אליו
