התחלה חדשה

לאור כמות הפוסטים שנפתחו בפורומים השונים והבלוגים השונים אני רוצה להעיד ממקום של מי שכמעט וכבר לא היתה כאן. כשהאונס היה כבר השלב השני לאי קיומה בעולמינו זה.
מי שמכיר אותי מהשנים האחרונים לא יכול לשער לעצמו שהאישה הזאת היא פליטה של מה שכמעט נגמר במוות בטוח. היו חסרים עוד 5 שניות למוות הזה. גם בצבא חוץ מקצינת ח"ן/ת"ש אף אחד לא ידע על התקיפה. הקצינה ידעה, כי הוצאתי המון פטורים בעקבות ההודעה שלי. הקב"ן אמר שאני בסדר אבל יש לי מידי פעם הבזקים ולא כדי ללכת ראש בראש כדי שזה לא ישתלט עלי. כשרציתי לעבור אחרי שנה מהמשרד בשלישות הבסיס לסוללה, השאלה הזאת עלתה שוב. אמרתי לה שתתעלם. לא יקרה כלום. כולם מכירים אותי ואם לא קרה עד עכשיו כלום גם לא יקרה.
לאחרונה יצא לי קצת לחשוב על זה שוב. והגעתי למסקנה שבלי כל החברים הקרובים שהיו סביבי (בנים בנות גם יחד) ועוד ידיד טוב ממש, לא בטוח שהייתי יוצאת מזה. למרות המאמצים שלי על עצמי, ששום דבר לא קרה. רק כמעט הלכתי למות, אבל ממש לא נאנסתי. נחנקתי כן, ההפרשות יצאו מהגוף כן, אבל הבתולים נשארו במקום. (זה מה שהיה חשוב לי בגיל 15). המשכתי ללכת להרקדות להיות עם חברה של מעל 23 + להמשיך ללכת למרתונים של ריקודי עם עד שעות הבוקר הקטנים (שאחי היה אמור לפקח עלי בשעות האלה. אבל עד היום הורי לא יודעים שהוא היה חותך הרבה פעמים וחוזר לקראת בוקר לאסוף אותי).
גם הורי אם כל החששות שהיו לאחר מכן לא מנעו ממני את היציאות והבילויים ועד שלא יצאתי מהבית לגמרי עם נישואי, הם המשיכו לחכות עם אור דלוק בחדר שינה לחכות שהקטנה חזרה (הקטנה יצאה מהבית לגמרי רק בגיל 25).
היום עם כל הודעה חדשה על אונס קבוצתי, העור מצטמרר לי מחדש. חושבת רק עליה. מנסה להגיד לאותו ידיד של אותה נאנסת שאם היא רצתה אותו, זה לא אומר שהיא רצתה את כל החברים שלו. כואב לי שהיא נשארת גם מבודדת. אומרים עליה שהיא זונה, פריחה, איך היא התלבשה, רצה אחריו, אף אחד מהחברים/ות בני גילה לא לצידה. מה שהיה ההיפך אצלי. דאגו ישר להוציא אותי, לא להשאיר אותי לבד. להביא אותי מהבית ולהחזיר אותי לבית אף פעם לא לבד. עד שאוכל בעצמי להתגבר ולחזור אט אט למה שהייתי קודם.
בקיץ האחרון דיברתי עם אחת החברות. חברות של 25 שנה. העליתי את הנושא. ואמרתי לה שבלעדיהם/הן לא בטוח שהייתי חוזרת נורמאלית לחברה הרגילה. אף אחד לא מצא לנכון לדבר איתנו. יועצת ביה"ס הסתפקה בשיחה עימי, כשאני אומרת לה שאני לא חושבת שכל גבר זר הוא אנס. לא היה לי את הכוחות הנפשיים לשמוע אותה. העדפתי לתת לה לשמוע את מה שהיא רוצה ולגמור את זה. גם ככה אם רציתי או לא רציתי הייתי מסומנת בביה"ס. (קריה קטנה). שום מבוגר לא עזר לי רק החברה בני גילי הם אלה שנתנו את הכוח להמשיך בחיים הרגילים.
אף אחת לא מסומנת כמי שעברה אונס. אבל אם תשמעו על אחת כזאת אל תפקפקו. היא זקוקה לכל עזרה מחברים יותר מעזרה מקצועית. עזרה מקצועית תוכל להשיב אותה לחיים הנורמליים, רק במידה ותהיה לה חברה ידידותית ולא חושדת לחזור אליה.