ב-6 בערב שמעתי את החדשות ברכב.
ידיעה מרעישה: שר הבטחון ביקר היום בגבול בצפון ואמר שישראל לא מתכננת מלחמה
לאביב או לקיץ לא על לבנון ולא על סוריה. הצחקת לי את ה... אני לא רוצה להגיד.
גם בקיץ האחרון ישראל לא רצתה מלחמה אבל היא נסחבה חודש ימים ללא שום מטרה, כיוון שלא היו לנו מנהיגים אמיצים שיעשו את כל המהלכים הנכונים כדי שייצא משהו ממה שהם התחילו.
רק המחשבה על כך מביאה לי חררה על העור (ועכשיו חורף). אני לא יודעת איך אני אישית אוכל לעמוד בעוד מלחמה כזאת. הפגנתי חוסן נפשי גבוה, אבל זה בא על חשבון הילדים. מכון אדלר נתן את הייעוץ שלו איך להתנהג עם הילדים, על מנת שלא תהיה להם נפילה והתדרדרות אחרי המלחמה. גם הם יעצו לי לעזוב את האזור לכמה ימים בעיצומה של המלחמה. אבל הטמטום שלי ושל בן זוגי מנע זאת מאיתנו. הפחד שלנו מההגדרה "פליט" עשתה את שלה והשאירה אותנו במקום.
הממשלה הנוכחית מזכירה לי את השאננות של ממשלת גולדה מאיר ז"ל ואת הגנרלים שהיו סביבה "לא תהיה מלחמה". "את ישראל אי אפשר לנצח", "אנחנו חזקים" ועוד אי אילו אימרות כאלו. הכניסו לנו הפעם באבי אבינו. והבובות אפילו לא ידעו לאין ילכו ומאין יבואו.
למה אי אפשר ללמוד מההסטוריה? הרי ההיסטוריה תמיד חוזרת בסיבוב כשלא מחכים לה.
אני עכשיו בתקוה שהחורף פה לעולם לא יגמר. כדי שהקיץ לא יתחיל ואיתו הדאגות של מתכוננים למלחמה או לו.
לפני 17 שנים. 19 בדצמבר 2006 בשעה 18:34
