כל יום אני עוברת סשן מסוייט בין- 6 שעות עד 8 שעות תלוי ביום.
רק מצטערת שזה לא יכול להיות עם אדונילי ומילידי, כי זה היה
הרבה יותר נחמד.
לסשן הזה יש שם שקוראים לו עבודה. לא מסוגלת להיות שם יותר
אבל גם לא מוצאת משהו אחר במקום. לא מסוגלת להתקשר לעוד
לקוח שלא שילם ולשאול מתי יהיה מורשה חתימה שיחתום על הצ'ק.
(אין מורשה חתימה כבר חצי שנה).
מה שהכי מעצבן, זה המזכירות. מזכירה שבאה לעבוד על מזכירה.
כמה זמן אפשר להיות נחמד בטלפון ללקוח, שמכניס מילים לפה
של המזכירה שלו איך להעיף את ה"טרדנים" שמבקשים את הכסף
שמגיע להם.
בשלב מסויים אני מתוודאת באוזני המזכירה המטייחת, שגם אני
מזכירה, וגם לי יש מליון וחצי תירוצים, ובואי בבקשה דברי לעניין,
ואז אם האיום הזה לא עובד, הנחמדות נגמרת לי. ואני מתחילה
להוציא את הכל ומוכיחה אותה על כל שקר עלוב שהיא העזה להוציא
מהפה באותה שיחה. בסופו של דבר היא מתרצה ומעבירה לי את
הקורבן שאמור לשחרר את הצ'ק ועדיין לא שחרר.
לא מסוגלת לעבוד יותר מול מוסדות המדינה שכל רבעון נגמר להם
התקציב, וצריכים עכשיו לחכות עוד רבעון עד שישחררו תקציב.
נמאס לי מהאנשים הקטנים שטוענים שלא בא להם לשלם, ואני צריכה
להתרפס בפניהם.
ובגדול נמאס לי מהבוסית שלי שחושבת שהיא תפיל עלי עוד ועוד
עבודה ולא תתן לי שעות לעבוד ואני אספיק את הכל. רק לראות את
הפרצוף שלה הלא מרוצה כל בוקר, זה גומר לך את כל השבוע, שלא
לדבר על היום עבודה.
לא רוצה יותר לעבוד. רוצה לקום ולהיות בבית. במבצר הפרטי שלי.
לא רוצה יותר את הלחץ הזה של הבוקר, לא רוצה את הלחץ של
אחר הצהריים אחרי העבודה להספיק גם בבית (ומי שהוא מוכן להגיד
לי במה תרמה לי פה ה"מהפכה הפמיניסטית" ואל תזכירו לי שיש לי
בעל, הוא בכלל מגיע ב-19.00 בערב, אין פה אפילו אם מי להתחלק).
מוצאת את עצמי יותר ויותר חושבת על למצוא כמה משפחות ולבוא כל
יום למשפחה אחרת ולבשל לה לכמה ימים (בתשלום - אני לא מתנדבת).
כן המקום שאני אוהבת זה המטבח. אבל על זה בפוסט אחר.
לפני 17 שנים. 26 בדצמבר 2006 בשעה 18:35