התחלה חדשה

הבן נסע לשישבת מחנה אימונים
נסענו לקחת אותו בשבת אחה"צ משם
לאחר משחק ידידות עם קבוצה אחרת ששהתה שם.

היה לי קשה לשחרר אותו מהחוטים התפורים
בין שמלתי לבינו.
אבל אם לא עכשיו אז אימתי?

בזמן המשחק אני יצאתי החוצה, לנסות ולהזכר 25 שנים אחורה,
בהיותי כמעט בגילו בפעם הראשונה במקום הזה,
מחכה לתחרות שייט. הקטנה מכולם בסנוניות.
ראיתי את בית הסירות, ואחרי זה ירדתי לחוף. ראיתי את השובר
גלים הטבעי של המקום, ונזכרתי שבהפלגות הראשונות שלי מחיפה למקום הזה
לראות את השובר הגלים, זה לדעת שהסיוט נגמר.
כן, סבלתי בהפלגות ארוכות (של 3 שעות ומעלה) ממחלת ים. הכמויות
שהקאתי בדרך, אשה בהריון לא מוציאה, ואחרי זה את מיצי הקיבה שזה
הדבר הגרוע ביותר להקיא.
אחרי כמה הפלגות גיליתי שתפקיד הטרפז יגמור לי על תחלואי מחלת הים
וכך זה אכן היה. הסתכלתי על השובר גלים מהחוף, וניסיתי לזכור את הנקודה
בשובר גלים שאפשר היה להכנס דרכו מבלי להתקע בטעות על הסלע.

האכסניה השתנתה מעט. אנחנו ישנו על מיטות קומותיים, ולילדים היו מיטות
נוער עץ. נכנסתי עם הילד לחדר שלהם (ישנו 3 בנים בחדר) על מנת לעזור
לארוז. מה אגיד לכם קטסטרופה. עטיפות של חטיפים על הרצפה (זכר להילולה
בליל האתמול), הבגדים מפוזרים על כל המיטות מי של מי מנחשים, הדבר
היחיד שלא אפיין חדר של בנים טיפוסי, זה היה העדר ריח הזיעה החריף.

כשהגענו הביתה, הבן והבת התחבקו. בעלי שאל אותו אם הוא התגעגע, והבן ענה
בשיא הרצינות שכן, הוא התגעגע בעיקר לבת. החיכוכים והצחוקים בינהם היו
חסרים לו. וזה היה נחמד לי לשמוע. שעל אף פי ולמרות הכל, שהוא מרגיש
שהבית שבנינו הוא ביתו שלו.